זוגיות: תסכול, חוסר אמון ופתרונות

אנחנו זוג נשוי, כמעט 4 שנים. ילד בן קצת יותר משנה וחצי. סה"כ היחסים טובים בינינו, כל אחד תורם לבית כיכולתו, לפעמים מתווכחים, מתפייסים, מטפלים בילד... הכל בסדר. למעט בעיה אחת. אני לא עובדת.לימודיי לא הפנו אותי לעבודה ספציפית, ועל כן עבדתי בעבודות זמניות שאינן קשורות לתחום שמעניין אותי ושאותו למדתי. במרבית העבודות האלה הייתי מאוד מתוסכלת. בעלי למד שנים רבות ועוסק פחות או יותר בתחום. עובד בעבודה מאוד דורשת, לא תמיד טוב לו אך החליט כרגע להשאר בעבודה, גם בגלל הצד הכלכלי וגם בגלל שהוא כרגע היחיד שעובד. הוא מרגיש בודד בנטל הפרנסה.כבר הייתה תקופה בחיינו המשותפים (מעל 6 שנים) של חצי שנה שלא עבדתי והיה לו קשה עם זה. כרגע אני לא עובדת בערך 5 חודשים. קיבלתי דמי אבטלה, מה שגרם לבעלי מבוכה מסוימת. אני מחפשת עבודה מצד אחד, אך מתחילה ללמוד שוב באוקטובר (דבר שישאיר לי יומיים פנויים בשבוע לעבוד). בעלי שמח על הלימודים משום שהם עשויים להביא אותי לתחום שבו אני רוצה לעבוד וחשוב לו שאהיה מרוצה ומסופקת מהבחינה הזאת. הוא מאוד מודאג מבחינה כלכלית, מאוד מאוד עסוק בזה.במידה מסוימת זה מרחיק בינינו גם בגלל הלחץ שהוא חש כלכלית, גם בגלל שהוא חושש שאהפוך לאדם משעמם ומנוון בגלל שכרגע אני בבית ועיקר עיסוקי הוא עם הילד, לאחר שמגיע הביתה. יש גם את העניין שאמו עזבה עבודה וויתרה על קריירה כדי להיות עם הילדים בבית והוא כועס/ לא מבין/ חושב שהיא עשתה טעות מרה בעניין זה.אני לא יכולה להגיד לבעלי "אל תדאג יהיה בסדר" כי הוא כן דואג. לא יכולה לומר לו "סמוך עלי" כי הוא לא סומך עלי במובן הזה. הוא חושב שעלי למצוא עבודה לבינתיים עד שאמצא משהו אחר. אני מחפשת עבודה זמנית במקביל (אך לא מוכנה ללכת לעבודות כמו ניקיון או טלמרקטינג. סה"כ המצב שלנו רחוק מלהיות "על הפנים"). אני מזכירה לו מדי פעם עד כמה הוא שמח כשהכרנו כי חשב וחושב שאני אמא נהדרת, ושחסכנו בהוצאות כי אני הייתי בבית עם הילד בפסח ובחופש הגדול, ולא היינו צריכים להוציא כסף על מטפלת או קייטנה בחופשים הללו.ההרגשה שלי היא שהיחסים יוכלו להשתקם רק כשאתחיל לעבוד. אני לא יודעת כמה זמן ייקח, כי אני לא רוצה שוב להתחיל עבודה משעממת שלא מתאימה לכישוריי, ושוב, אני מוגבלת מבחינת ימי עבודה (ולכן מנסה למצוא גם עבודה באונ', שאוכל לעבוד מהבית).אני לא יודעת מה לעשות.

ממני יקרה,
שניכם מתוסכלים. את כי את לא עובדת או לא עובדת במקצוע שלך, הוא כי מצד אחד הוא לא סומך עליך, וזה לא טוב, ומצד שני, הוא כנראה גם מרגיש שהוא עצמו אינו ממלא את "תפקידו כגבר", כלומר, כמפרנס מספיק טוב, ולכן, מהלחץ הזה, הוא רוצה שתשלימי את החסר. כדי שהוא לא ירגיש שהוא לא בסדר (ואולי שגם את לא תרגישי). במצב הנוכחי שלכם, אתם לא צריכים לחכות עד שתתחילי לעבוד. אתם צריכים לשקם את היחסים כבר עכשיו. אלא שאת לא מבהירה היטב את כל התמונה. מצד אחד הוא רוצה שתלכי ללמוד, ומצד שני הוא מודאג מהמצב הכלכלי. זה נשמע לי קצת כמו מסר כפול. גם לך?את שואלת מה את יכולה לעשות, ולעומת זאת את אומרת שאת מנסה למצוא עבודה באוניברסיטה, שתוכלי לעבוד מהבית. אז עושה רושם שאת יודעת מה לעשות. אז המשיכי לנסות ולנטוע בו אמון, בעיקר דרך כוונות וחריצות.