זוגיות: מחזרים ומיד בורחים

שלום
כתבתי בעבר בפורום ומאוד עזרת לי.
אני בת 27, רווקה כ 5 שנים. אני בחורה מלומדת, עובדת, בעלת חיי חברה וניסיון במערכות יחסים.
העניין הוא שבכל הכרות שלי משהו משתבש ולא מתקדם אפילו לעבר השלב של מערכת היחסים.
לפי דעתי, מניתוח קל של הדייטים שלי, אני מתמסרת מהר מידיי(לאו דווקא במיטה). אני בנאדם ממש חברותי, פתוח, שיכולה להתחבר לגל אחד ואחת.
התרחיש בדרכ זהה.
בחור נדלק עליי, ממש. האופי שלי הוא כזה שאם בחור כבר נדלק אז הוא ממש מתרגש. אני קלילה וכיפית ואני יודעת שנחמד איתי. תמיד בחורים אומרים לי שאני שונה ולאחר שאני מביעה עניין חזרה הדברים משתנים.

הבחור האחרון שכן שלי. ראה אותי מספר פעמים עד שיצא לנו לדבר. ביקש טלפון, נראה שנדלק עליי ומיד חיזר. כמו שצריך. המון הודעות, טלפונים, הצעות לפגישה כך במשך ארבעה ימים. ביום החמישי אני זו שהצעתי לו פגישה והוא הסכים. בפגישה היה נחמד , נשיקה בסופה והביתה.
לאחר הפגישה הוא לא סימס יותר מידי. עברו יומיים ונפגשנו במקרה. פטפטנו, צחקנו, ושוב הצעתי לו להיפגש והבחור סירב בתירוץ ואמר שידבר איתי בהמשך השבוע ונקבע ל...מתישהו.

אני יכולה לנחש מה הבעיה"" שלי. הבעיה היא שלפני כן, כשהוא לא היה בראשי, אז היינו אומרים שלום שלום וכנראה יותר סיקרנתי אותו. גם באסמסים הייתי דיי יבשה, לא בכוונה, כי באמת הוא לא היה במחשבות שלי.
כעת, כשהוא כן וגם אני יוזמת.. הבחור מרגיש את הלחץ המדומה(זה לא שהתאהבתי בו,כן?) ומתרחק!
איך לעשות על עצמי את העבודה הזו שיש לעשות כאשר בחור מוצא חן בעיני? אני כזאת בחורה של תכלס ומסתבר שצריך לתת לבחור קצת לעבוד. בראש אני יודעת אך הרצון הוא לחבק אותו, להכיר, לדבר. וצריך לדחות את הסיפוקים הללו.
זה לא שאני נואשת. אך עד שיש מישהו שמוצא חן בעיניי ומחזר כמו שצריך משהו בהתנהגות שלי מרחיק אותו.
אני לא חסרת ביטחון ומאשימה את עצמי.
אך במשך השנים הדבר חזר על עצמו והבנתי שיש איזושהי בעייתיות.
אני גם לא סומכת על גברים. הייתה לי תקופה ארוכה של כשנתיים++ שהייתי רק שוכבת עם גברים,מזייפת טלפון ובורחת. בדיוק בגלל זה. כי הם יתקשרו, ומיד ירד להם. והנה, אני מנסה לצאת מהתקופה הזאת ולא לברוח למיטה עם בחור זר, אני מנסה לתת צאנס ושוב ההוכחה מביאה את עצמה מולי. לבחור יורד ממש מהר. התקופה ההיא הייתה חשוכה ולא ארצה לחזור אלייה. מי יודע כמה גברים היו, כמה לילות, שקרים ופשוט שנים של וויתור על עצמי וייאוש מאהבה.
לא רציתי לשמוע קלישאות של חברות של;הוא לא שווה, אם הוא ברח אז הוא פחדן, אם הוא בחר ללכת אין לך מה לעשות יותר.
אבל כנראה שיש מה לעשות.
השאלה היא מה. להיות יותר קשה, לא לפחד לאבד אותו בגלל שאני לא נענית ישר או מסרבת לפגישה(תמיד נדמה לי שאם אסרב כתירוץ או כלא אז הבחור יקבל רושם שאני לא רוצה ויעזוב). כך או כך הם עוזבים. תמיד. ומשום מה מרגישה שיש לי יד בדבר.

אני מתחילה השבוע טיפול פסיכולוגי כי המקרים האלו שברו אותי בעבר. מקרה כמו שסיפרתי יכול לשגע אותי. יכול לגרום לי לתהות על מה משמעות העולם הזה ולמה אי אפשר פשוט להתאהב. למה כבר 5 שנים אני תקועה. אף אחד לא ממש מתאמץ להכיר אותי.
לא הכל קשור אליי,ברור לי שלעיתים הבחור פשוט לא מעוניין מסיבותיו שלו.
אני עוצרת את עצמי מלהישבר שוב.
הדאונים שלי מאוד חזקים ומאוד קצרים.
אני תמיד עושה מהבחור פנטזיה חלומית בזמן שאנחנו מכירים רק שבוע. הראש שלי כבר מפאר אותו ובונה איתו עתיד, וכשהבחור שובר אותו כמו פתאום חוסר בחיזור, השבירה היא חזקה ולא מציאותית בכלל!! זה במודעות שלי מאוד. יכולה לדבר על זה מהיום עד מחר, אך עדיין עד שמגיע מישהו שאני רוצה אני מהללת אותו בראשי
..משהו אני עושה לא טוב. אין לי מושג מה. הפתיחות? ההומור? זה שאני אומרת תכלס דברים? ההיענות המהירה?
נדמה לי פתאום שזה הכל. כל דבר בי מרחיק בחורים. בהתחלה הם מחזרים כל כך ולא עובר חודש והם נעלמים.
אני עד כדי כך מלחיצה אותם?

מפחדת להישאר עוד 5 שנים רווקה ולמצוא את עצמי לבד. ולפעמים נעים לי להישאר לבד כי עם כמה שזה לפעמים כואב, יותר כואב לי שמחזרים אחריי ויורד להם כשאני מביעה עניין.

קשה לי לעמוד על הרגליים ממה..מבחור שלפני שבועיים לא היה בחיים שלי? זה לא בגללו עצמו, זה בגלל הרעיון. הרעיון שכל מי שימצא חן בעיניי יסיים איתי באותה דרך. ומי שלא ימצא חן בעיניי תמיד ישאר ברקע. אני לא רוצה לחזור על טעויות.

אני לא מהבחורות שמחזרות אחרי בחורים שלא רוצים אותי. אולי זה נשמע כך. אבל ממש לא. אני לא מחזרת ראשונה כלל. אני נותנת פתח לכאלה שמוצאים כן בעיני שכן חיזרו. אך ברגע שנענתי חזרה....אותו סיום חזר על עצמו. לעומת הבחורים שסירבתי או הייתי מעט יבשה והם תמיד מנסים שוב. מה עליי לעשות? ללמוד מההתנהגות איתם? הרי הם נשארים. ואם הייתי נענית להם, אולי גם הם היו בורחים?

מה עליי לעשות איתו? או להבא? איך ללמוד את הדרך לזוגיות בריאה?

תודה! באמת.

מצטערת שלא כתבתי בהודעה אחת.
רציתי להבין איך להפסיק לחיות בחרטה ובמחשבה שרק בגללי,רק בגלל שהראתי עניין והוא הפסיק לחזר, אולי פספסתי את העתיד שלי. איך אני ממשיכה הלאה ומפסיקה לחיות בחרטות העבר?
מקודם כתבתי שאני לא מאשימה את עצמי.
התכוונתי שאני לא מאשימה את עצמי במי שאני כי האופי שלי הוא כזה. אך אני כן מאשימה את עצמי בחרטות אינסופיות. גם כעת אני רק חושבת....מה היה קורה במקרה הזה למשל, אם לא הייתי מציעה ולא מקבלת סירוב? מה היה קורה אם הייתי לשם שינוי סבלנית ומחכה ? האם הוא היה נשאר?
המחשבות שאני גרמתי , אני הלחצתי, בגלל מילה שלי לא במקום הקשר לא התקדם, בגללי בעצם, לא נותנות לי לישון ולשחרר את עצמי מהשלשלאות האלו של חרטה עצמית, הלכאות כואבות ושאלות חסרות מענה(כי מי יודע מה היה קורה אם....)
כל פעם אני אומרת שאלמד להבא. אז הנה, הבחור הזה היה ה"בא" שלי והרסתי זאת כישר הראתי לו נכונות ואת כל כוונותיי.
עצוב לי שאני לא מסוגלת להרפות. לשחרר. שאני ישר נתלית על מישהו ככה. נהיית אובססיבית, מנסה להבין, לא נותנת לזמן פשוט לעשות את שלו.
כי כבק טעיתי בעבר.
אז איך שוב הרשתי לעצמי והצעתי לו להיפגש, כתבתי לו, התעניינתי(מבלי לקבל רבע מהחיזורים שהיו לפני כמה ימים). למה אני לא מחכה פשוט? אצלי זה שחור או לבן. הכל או כלום. מאושרת או בדאון. מאוהבת או שונאת.
אני לא אוהבת את עצמי כזאת בכלל.