זוגיות: הקסם פג? פתרונות אפשריים

היי,יש לי בעיה: אנחנו נשואים כ11 שנה, יש ילדים, כל אחד מאיתנו בנפרד מתפתח כדי להכניס כסף הבייתה ולצמצם חובות.הבעיה היא שאין קירבה. חסרה האינטימיות, בעיקר לי. אולי רק לי.תמיד הייתה לנו מודעות גבוהה לזוגיות והיינו זוג מרסים, מושא קנאה לאחים שלו, ולמשפחה שלי... היום- וכבר כשלוש שנים- משהו דועך.אפשר להאשים את השגרה, את ההתפתחות, את העומס, את הלחץ הכלכלי, ועוד סיבות קיימות, אבל אני מחפשת לעשות משהו יעיל.ניסיונותי ליצור רגעים מקרבים מניבים תוצאות מינוריות ביותר, קרת "טכניים". לדוג' הוא יחזיר נשיקה אבל זה בלי תשוקה...אני מטופחת מאד, כמעט תמיד (וזה הרבה! אנחנו לא נשואים טרי, ויש ילדים, ויש רוטינה של חיים....)יציאות שבועיות שהיו לנו- גם בטלות בגלל הסגר, וגם כבר לאחרונה ה"דייטים" שלנו לא היו עמוקים. יותר כמו "ספירת מלאי" של מה היה השבוע ומה צריך להספיק שבוע הבא... ואם כבר נוצרים רגעי שקט- תמיד האלפון שלו ברקע והכל חשוב... (אני את שלי משתיקה לגמרי)מחמאות לאורך היום- הייתי מקפידה אבל המון זמן זה היה חד צדדי אז הפסקתימחוות כמו ליטוף וחיבוקים- כבר אין, שוב כבי רק אני יוזמת..סקס- יש סדיר אבל זה כי אני לא אומרת "לא" אף פעם מהחשש לפגוע בו, אבל נדיר שאני נהנית או "מתעוררת". מובן, לא?ויותר מהכל- תמיד שמרנו טהרה והיום של הטבילה היה מרגש אותנו והיינו מחכים לפגוש זו את זה והיינו מתעלסים כל הלילה ממש עד הבוקר, והייתי נרדמת בידיים שלו, ורואים סרט ביחד, והוא היה מכין אוכל, והייתי חוזרת יפהפיה... אבל בתקופה האחרונה- המקווה זה עוד מטרד, אני חוזרת עייפה, אי אפשר להתעכב במקווה בגלל הקורונה- רק טבילה ממש, אז אני באה עם שיער רטוב ומאופרת מינימלי, ואיך לי חשק לכלום, ובכלל נמאס לי ואני שחוקה מלראות את כל הילדים בבית כל הזמן ולדאוג להם ולטפל בהם נון סטופ, ואין לאן להוציא אותם או לצאת אתם, ואין את מי לארח בגלל הסגר, ולהכין את כל החגים לבד, ואין תחושה חגיגית כמו עם אורחים, והוא חוזר מהעבודה ומצפה לבית נעים ברמה בסיסית, ומגיע לו, אבל אני עיפהההההה מהחיים כמו שהם.סליחה שככה פרקתי, מצפה לעצות ישימות, תודה רבה!

שושי יקרה,
אני יוצא מתוך הנחה שהגיל שלך הוא אי שם בין שלושים לבין ארבעים וחמש, אבל עוזר לי כאשר נותנים גם את הנתון הזה.עושה רושם שאכן היתה לכם זוגיות מקסימה, והקסם פג. זה לא אומר שהזוגיות לא טובה, אבל אוירת החגיגיות שהיתה לכם בקשר שלכם מדי פעם, נעלמה. בשל השיגרה, כנראה, הלחצים, גם כנראה, אולי אפילו הילדים שגדלים, ומתירים לכם פחות זמן ביחד, מה רק יילך ויחמיר ככל שהם יגדלו עוד ויהיו יותר עצמאיים וילכו לישון מאוחר יותר. זה בהחלט גם הקורונה שמדעיכה עוד יותר אפשרויות לגיוון, ויוצרת אוירה כוללת מלנכולית ולא נעימה, ויתכן מאד שבאמת הוא התחיל להגיב פחות, ותחושת הייאוש או חוסר הצדק או באיזה שהוא מקום תערובת של שניהם, גרמו גם לך להפסיק להגיב, להחמיא ולצפות. באיזה שהוא מקום, כך נראה לי, גם עייפת מליזום. ובכל זאת, את כאן, שואלת, וקשה לתת לך תשובה שלא תהיה בה יוזמה שלך.הרבה תלוי בכל זאת ביחסים שביניכם, ובפתיחות שלכם, ואני רוצה להציע דרך שתעבוד, ובתנאי שהפתיחות והרצון הטוב קיימים אצל שניכם, ובתנאי שאת, ואולי אפילו יותר הוא, לא נמצאים בתקופת 'דיכאון' שכזו, או 'דיכי', או 'דאון' שכזה, שיקשה עליכם להתרומם מחדש.הראי לו, אם את יכולה, את המכתב שלך. הראי לו גם את התשובה שלי, שבעצם, מפנה את התשובה שלי אל שניכם. וחפשו ביחד מפלט יצירתי מהשיגרה. ובעצם, אולי אפילו מספר נקודות מפלט שונות מהשיגרה. אני כן מאמין שאתם רוצים שיהיה לכם טוב. ביחד. אני רואה את זה במכתב שלך. אבל צריך לחזור וליזום, ובעיקר – להיות יצירתי, ואם אפשר – עם הדדיות, ללא ספק, אבל גם ללא חשבונאות. מתוך רצון טוב, שיביא לריגושים.מפלט יצירתי הוא צריך להיות שלכם. לכן אני לא מפרט איך ומה. אתם חיים את השיגרה שלכם, אתם אלו שאמורים להכיר פתרונות – אבל אתם צריכים ליזום אותם, לחפש פתרונות יצירתיים, ועם זה לחזור ולקבל דלק לעוד כמה שנים, ו... וחוזר חלילה! כל סט של פתרונות יהיה נכון לתקופתו, ודורש הבנה שזה כך, ויוזמה.

וואו, תודה על המענה המהיר.. מעריכה מאד!אציין כי אני הרבה יותר לכיוון גיל 30 מאשר 45, מקווה שאתה משער כך בגלל החישוב המתמטי ולא כי אני נשמת זקנה מידיי, ואולי בכל זאת אני קצת כן:/מה יכול להיות פתרון למצב הזה? אני מוכנה ליזום שוב, אנחנו לא בדיכי בכלל.הוא פשוט עסוקקקקקק ולא שם לב לכלום. זה מה שמפריע לי- שזה לא מפריע לו!וגם אני עסוקה, אבל עדיין רגישה ליחסים. באופן כללי אכפת לי מיחסים- מול הנהלה, מול חברים, מול אחים, גיסים וכו'. אני קוראת את המפה. והוא- זורם. לא מעניין אותו מי אומר מה, הוא עושה ה בא לו באותו רגע.בכללי הוא לא ממש רומנטי, וחיינו עם זה כי הוא היה שם לב ומשתדל כי יודע שאני צריכה את זה. אבל א- הוא כבר לא מצליח להחזיק ראש, ב- לא בא לי להיות עוד מטלה שלואני מוכנה ליזום, באמת רוצה להשקיע, נגמרו לי הרעיונות.הוא "עובד חיוני", כך שמשעה 03:00 הוא מחוץ לבית עד 14:00, חוזר עייף, אני נותנת לו את הספייס, אני עם הילדים הגדול בן 9, הקטן בן 1.5, ואני אומנם לא בעבודה, אבל כל הזמן "בתפקיד".שבתות- הוא ישן כמעט כל הזמן. ואי אפשר לוותר על העבודה הזו כרגע.רעיונות בכל זאת???זה לא האגו שלא ייתן לי ליזום, זה האכזבה, עייפות, ו--קצת אגו. אבל קצת...

שושי יקרה,
הטווח שהצעתי הוא פשוט סטטיסטי, 11 שנות נישואים עם ילדים, כשההתחלה שהינחתי היא גיל נישואים של 19.את מדברת על כך שאתם בתקופה קשה, וכבר חצי שנה שבה הוא עובד חיוני ובשעות לא פשוטות. ואת – עם ילד אנרגטי, מן הסתם (גם כן, סטטיסטית, לילד בן 9), ועוד אחד שדורש הרבה תשומת לב (גם כן סטטיסטית, כילד טיפוסי בן שנה וחצי). אבל אני באמת מחזיר אותך אל תשובתי הקודמת. הרעיונות צריכים להגיע מכם. אני יכול בהחלט להבין את קצת האגו, אבל מה שמתאים לכם, למקום שבו אתם גרים, לאפשרויות שלכם של בייביסיטר, או הורים או משהו אחר שיאפשר לכם לצאת, ולפעילויות האפשריות שלכם בבית או מחוץ לבית – אתם תמיד תדעו טוב יותר. אולי בכל זאת הכי טוב לדבר על זה ביחד?