זוגיות בתנאים לא נורמליים

יש לי חבר שמשרת בצבא ביחידה מובחרת..כתוצאה מכך אני רואה אותו פעם בשבוע בערך, לעתים רחוקות פעם בשבועיים.פעם כשלא הייתי רואה אותו שבוע הייתי ממש משתגעת מגעגוע,אח"כ התרגלתי ואז הפער גדל שכשלא ראיתי אותו שבועיים ממש התגעגעתי. לאחרונה שלא יוצא לי להתראות איתו שבועיים אני לא מרגישה געגוע כל כך עז..מין רצון כזה לראות אותו אבל לא כמו שהיה קודם,האם זה נורמלי? ואולי זה קשור לעובדה שכשהוא לא בסביבה אני מתרועעת עם גברים אחרים שהם ידידים שלי,האם זה הגיוני שבגללם פחות אתגעגע אליו?ועוד דבר,בגלל שהוא חוזר משבוע קשה שבו הוא רק עם בנים ויש ביננו משיכה נורא גדולהרוב הדברים שאנחנו עושים זה להתנשק ולהתחרמן ולהתמזמז ואני לפעמים מרגישה שאולי זה כל מה שיש ביננו..וזה כל מה ששווה הקשר שלנו ובלי זה הוא לא יחזיק מעמד..כי פתאום אחרי שאנחנו מסיימים והוא גומר הוא נהיה יותר עייף ויותר רגוע והשיחות ביננו לא מלהיבות מי יודע מה..

מיכל יקרה,
אתם מנסים ליצור זוגיות נורמלית בתנאים לא נורמלים, וזה בלתי אפשרי, כמובן. טבעי שאת מגינה על עצמך, ושומרת על עצמך רגשית, ומחפשת עיסוקים אחרים, ולכן מתגעגעת פחות. זה בריא, כי את צריכה להמשיך ולחיות במציאות הזו. וטבעי ונורמלי לגמרי, בתנאים הלא נורמליים שלכם שבהם אתם מתראים מעט מאד, שאתם מראים אהבה דרך המשיכה, כי בכך אתם מראים זאת הכי הרבה שאפשר. חבל מאד שאין לכם זמן גם לדברים אחרים, אבל נסו. כי אחרת ליחסים שלכם יהיה אופי חד מימדי, ותשכחו שאתם יכולים להעריך זה את זו גם במימדים אחרים, ולשמור על החברות הרגשית והאינטלקטואלית שלכם. אם לא תעשו זאת, אתם עלולים להתרחק זה מזו בסופו של דבר. כך שבתנאים הלא נורמליים של זוגיות שבהם אתם חיים, נסו למצוא איזה שהוא שביל ביניים, שייתן לכם גם מזה וגם מזה.