זוגיות: ביטחון עם הזמן

אנחנו בשנות ה-20 לחיינו.יוצאים 4 שנים.הקשר עבר המון המון עליות ומורדות.חווינו פרידה אחד מהשני לתקופה לא קצרה,ולבסוף האהבה ניצחה וחזרנו בגדול.עם המון תובנות אישיות,לגבי הקשר ובכלל.מהרגע הראשון שבן זוגי דרך בבית לא קיבלו אותו אצלי.בעבר,הרבה דברים שהיו אומרים לי עליו,ועל מה שראו אצלנו בקשר,זה היה מאוד משפיע עליי והייתי מתפרצת עליו כמובן שבפי הדעות שלהם,והרבה פעמים בלי סיבה.במשך השנה הראשונה לקשר לא היה לי טוב,והמשפחה ראתה (וגם דיברתי הרבה,ומה שלא צריך)ואזרתי אומץ ועזבתי.כולם שמחו,ניסו ישר להכיר לי בחורים אחרים,אבל משהו בלב לא היה שלם ותמיד רצה אותו.הוא בחור מקסים,מאוד אוהב אותי.עשה הרבה מהפכות כדי שנחזור.ולבסוף חזרנו,אחרי שנה,אז זה אומר שעכשיו אנחנו שנתיים ביחד ובאמת שטוב לנו ואנו מודים על הפרידה שרק חיזקה אותנו. אבל המשפחה לא שוכחת לו.הוא מגיע אלי הביתה ונתקל במבטים בוחנים,כל הזמן יש דברים(שלרוב סתם מחפשים)להגיד עליו.ולי נמאס.מצד אחד הוא אומר לי שהוא לא מרגיש בנוח לבוא אלי מצד שני יש את המשפחה שבטוחה שהוא לא בשבילי.אני בין הפטיש לסדן. רוצה לרצות את כולם וסה"כ שכולנו נחיה באושר וחיים טובים.המצב מתסכל אותי.המון ויכוחים בזמן האחרון.אני עומדת לצידו ופשוט קשה להם לעכל את זה.אין לי מושג מתי זה ייסתדר,אם בכלל זה אפשרי שאי פעם יקבלו אותו.אובדת עצות......

מעיין יקרה,
אתם ארבע שנים ביחד, ואת אומרת שעכשיו, בחלוף הזמן, את בטוחה יותר בקשר שלכם מאשר היית בעבר. כלומר, אם בעבר היית מוכנה לפקפק בכדאיות של הקשר הזה, ואם בעבר היית מוכנה לקבל, גם אם לא בביטחון מלא, דברים שאמרו עליו, עכשיו את מאמינה בלב שלם שאין בכך צדק (ואני יודע שלא כתבת לי במה מדובר, ולכן גם לא מה את חושבת על הנאמר).את אומרת בצד זה גם משהו חשוב אחר: את אומרת שבני המשפחה שלך לא סומכים עליך מספיק שתדעי להעריך מי הגבר שמתאים לך (ואני מעריך שזה בעיקר ההורים, אבל זה יכול להיות גם אחים ואחיות). אני לא יודע למה, אבל חבל שכך. אני לא יודע אם זה משום שהם מזהים בעיה ממשית שהם מנסים להגן עליה מפניה (ואני מבין שאת לא מקבלת את זה) או משום שיש להם סיבות משלהם לשינאה, טינה, פגיעות וכעס, שאולי קשורים למשהו שעשה פעם, אבל מגיבים הרבה מעבר לפרופורציה, ועל חשבונך, או שזה קשור לדעות קדומות שיש להם על אנשים, או שהם מבינים אחרת את הצרכים שלך, ובאמת לא סומכים עליך.השיקולים צריכים להיות שלך. את אדם בוגר, את צריכה לשקול את השיקולים שלך וללכת לפיהם. יתכן שהעתיד יראה שהזוגיות שלך לא תהיה מושלמת, כי ברוב המקרים היא לא מושלמת, ואז תצטרכי להתמודד עם האשמות של המשפחה שלך ש"הנה אמרנו לך". זה דורש ממך כוח, ואני רואה שלא קל לך.אני לא יודע אם את צריכה בכלל להכנס לויכוחים. אם את מאמינה בדרכך, התעלמי ככל שניתן, ושמרי מרחק ככל שניתן, והימנעי מויכוחים ומהצדקות ככל שניתן. ככל שיחלוף הזמן, כך תהיי יותר עצמאית ותזדקקי להם פחות, לפחות כלכלית (וזה בסיס חשוב מאד לעצמאות), ואולי אם הם יבינו שהקרב אבוד עבורם, וירצו להישאר איתך בקשר טוב, יצטרכו להכיל את זה. האם הם יכולים לעשות זאת? האם יוכלו אי פעם לקבל גם אותו אם הם יבינו שהוא באמת טוב לך? - אני לא יודע. הרבה תלוי גם באופי שלהם, ומשהו תלוי גם בסבלנות שלך ושל בן זוגך.