התקרבות למשפחה של בן הזוג

ד"ר אורן שלום רב,אני נמצאת במערכת יחסים כבר שנתיים פלוס עם בן זוגי. שנינו בגילאיי ה20+, אני 24 הוא 28. כמו בכל מערכת יחסים נורמלית יש לנו עליות וירידות, אנחנו לא גרים יחד(כרגע שנינו סטודנטים), אנו נמצאים בד"כ בסופיי שבוע יחד, כי באמצ"ש אנחנו עסוקים בלימודים ועבודה. אכן יש לנו מחשבות על עתיד משותף, בעוד כשנה כאשר אני אסיים את התואר.הכל טוב ויפה, אך אני מרגישה שיש בעיה שאני באמת לא יכולה להתעלם ממנה אשר חוזרת על עצמה. העובדה שבחגים או בימי הולדת, של אחד מבני המשפחה שלי, אני צריכה "לשכנע" אותו בכוח להגיע כדי להיות עם משפחתי. שבסופו של דבר אחרי שאני רק מזכירה את הנושא, מתחיל ריב, "ואני לא בא... תלכי לבד..", "אנחנו עוד לא נשואים.." וכד'..אני יודעת שהוא אוהב אותי ואני מאוד חשובה לו אבל, ההרגשה שאני מקבלת ממנו, שאין לו אינטרס בכלל להיות בקרבת משפחתי, הוא לא מגלה עניין כלשהו, ורק מחפש דרכים איך לברוח מזה ולא להיות נוכח. דבר שפוגע בי מאוד ! כי אני לא רואה את זה בעין חיובית לגביי העתיד המשותף שלנו... והשיקולים שלי מה יהיה אחר כך?נ.ב - זוהי "תופעה" שכל פעם חוזרת על עצמה.. אני לא יודעת איך אוכל לגרום לו להבין כי זהו דבר שצריך לעשות בכל זוגיות. לא לשכוח את העובדה שאני נמצאת אצלו ועם הוריו בכל סוף שבוע.. ואף פעם לא התנגדתי לשבת בארוחה, או בחגים, דבר שקורה באופן קבוע.אשמח לייעוץ והכוונהתודה !!!

Rיקרה,
כפי שאני מבין לפי תאורך, הוא עוד לא רואה במשפחה של הורייך "עוד משפחה". אני מניח שלוקח לו זמן להתקרב לאנשים אחרים, מה עוד שבמקרה הזה מדובר בהתקרבות שמעצם טבעה יש ציפייה שתהיה קרובה יותר מאשר, למשל, לחבר, או לזוג חברים שאתם מכירים. זה לא קל, וכפי שזה נראה הוא קודם כל מנסה לדחות את זה ככל האפשר. מצד שני, כשהוא לא יוצר את המחוייבות המוסרית הזו כלפייך, יתכן שזה גורם לך לחשוש שאולי הוא לא בטוח לגמרי לגבי הקשר איתך בכלל.זה לא בהכרח אומר זאת. זה קודם כל אומר שהוא לא קל בהתקרבות אל זרים, ומבחינתו הם זרים. אם הכל יהיה כשורה, ההתקדמות תהיה גם אם הדרגתית. עד אז, נדרשת התקדמות מצידו, אבל גם סבלנות מצידך, כי ככל שתריבו על זה יותר, כך ההתקדמות הרגשית שלו בהתקרבות אל הורייך תהיה איטית יותר, כי הוא יתנגד יותר. כך גם הסיכון של הקשר ביניכם יהיה משמעותי יותר, כי קשר שיש בו אי שביעות רצון חוזרת ונשנית, הוא יציב פחות. כמו שזה נראה, נדרשת סבלנות מצידך, הזמנה שלו אל הורייך "למענך", כבקשה שלך, ועם פחות לחץ. ואז, גם אם יסרב, בפעם הבאה יהיו לו אולי מספיק רגשי אשם כדי להגיע בכל זאת, ואם לא אז, אז בפעם שאחרי. כשאת טובה אליו ובסדר אליו, ולא לוחצת אלא אומרת לו, ובעיקר לאחר מעשה, אבל לפעמים גם לפני, שזה עושה לך טוב כשהוא בא, וכשאת לא מנסה ליפות את המשפחה שלך בעיניו (כדי לשכנע) אלא את בעיקר איתו ולפעמים אפילו מבינה את נקודת מבטו, כך הוא יסכים יותר ללכת אתך.

המון תודה על תגובתך.. נתת לי נקודה ראויה למחשבה בעניין.