התעללות בילדות והורות: מיקה שואלת

דר' אורן חסון,ראשית ברכות על השקת פורום מעניין זה.....אני בת 32.בילדותי עברתי התעללות מיצד אימי. התעללות זו כללה אלימות מילולית (שום דבר לא ייצא ממך, את מכוערת, ספגתי קללות מסוגים ומימנים שונים......איך אפשר לאהוב אותך..), היא מעולם לא נגעה בי (לפחות על זיכרוני), ואף התעללה בי פיזית כול חיי.ארועים אלו התרחשו יום יוםהיא נפטרה כשהייתי בת 17. אחיי לשימחתי הרבה מעולם לא סבלו מצידה מישום התעללות.אף אחד (למעט אבי) לא ידע ולא יודע על מה שעברתי (וגם מאבי לא קיבלתי תמיכה, פשוט הייתי מצותת לשיחות ליליות שלהם בהם הוא מתחנן בפניה להפסיק להתעלל בי).את הילדות שהייתה ממש לא פשוטה, הצלחתי להעביר מבלי שאף אחד! יידע מה עובר עליי, ולמרות כול הקשיים נחשבתי לילדה מוכשרת יחסית, והייתי מקובלת בחברהגדלתי להיות אשה חזקה, נאה, משכילה מאוד, בעלת חוג חברים מאוד רחב, אהודה....אף אחד בחיים לא יינחש מה עובר עליי.קראתי לא מעט ספרים על הנושא של התעללות בילדים וכיצד זה משפיע עליהם- ושמחתי לראות שלמרות הכול יצאתי מיזה.אני נשואה לבעל מדהים, יש ביננו יחסי אמון ותקשורת בריאה- ואנחנו מאוד מאוד קרובים ומדברים על הכוווול- חוץ מעל זה!הוא לא יודע שעברתי את ההתעללות הזו (שאני יודעת שיש לה השלכות לגבי עד היום ואני אשא את זה כול חיי), פשוט מחקתי את הקטע הזה, והא בחיים לא יוכל לנחש זאת כי בסך הכול אני באה ממשפחה טובה.ניסיתי בראשי כבר כמה פעמים לספר לו את זה- ואני פשוט לא מסוגלת (דרך אגב, זה לא שהוא לא רואה אותי חלשה, אני תמיד משתפת אותו בחולשות שלי ובקשיים שלי).הפעם היחידה שסיפרתי על כך למישהו- הייתה בסיני, פגשתי אדם שאני יודעת שאני בחייים לא אראה אותו ושפכתי הכול....עכשיו אני בהריון (ראשון), ואני מתעסקת בכך יותר, כמובן עולים פחדים שאני אהיה גם אם מתעללת, וחוץ מיזה שאני מרגישה שאני עושה לבעלי עוול שאני לא משתפת אותו בחלק כול כך מהותי של חיי, אבל זה קבור כול כך עמוק, שזה פשוט לא יוצא....מה לעשות?

מיקה יקרה,
שאלה פשוטה לי אלייך: מדוע את חושבת, לעזאזל (סליחה...), שאם אמא שלך התעללה בך כילדה, גם את תעשי את זה לילדים שלך? מה פתאום?!יש אנשים שמפנימים את היחס אליהם, וכך הם לומדים להתנהג עם ילדיהם, ויש כאלה שעושים בדיוק את ההפך. וכמו שאת מתארת את עצמך, ואם את בעלת יכולת שליטה עצמית כמו שאת נשמעת לי, אין שום סיבה בעולם שתלכי לשם בעצמך, אלא להפך – שתברחי משם כמו מאש.ושימי לב לדואליות שיש בך: מצד אחד את כותבת שיש להתעללות הזאת בך השלכות לגבייך עד היום, ושתשאי אותה כל חייך, ומצד שני, באותו משפט עצמו את כותבת שפשוט מחקת את הקטע הזה. מה שנראה לי נכון יותר הוא שהתחזקת מספיק כדי להתגבר על זה, אלא שקשה לך לפתוח את הכאב מחדש, כדי לא לחוות את זה, או מתוך חשש שמא, אם תוליכי את מכרייך (ובעלך) אל נקודת השפל שלך, יראו אותך הם בעיניים של אמא שלך. את לא חייבת לספר על זה אם את לא מרגישה צורך. ואם את מרגישה צורך, את יכולה, ואני לא בטוח שבעלך, שרואה אותך היום, בכוח שיש לך, יוכל להבין בכלל על מה את מזדעקת, וממה את חוששת.אם את מרגישה צורך לפרוק, ולקבל כוח ואישור שאת בסדר, את מוזמנת לקבוע פגישה ולהתחזק.

קודם כול תודה רבה על ההתייחסות.אני ממש ממש מרגישה צורך לפרוק- אבל אין לי עדיין את הכוחות.....אתה אומר שבעלי לא יבין על מה אני מזדעקת, זה לא כול כך נכון.....הוא כול כך אוהב אותי (ואני אותו כמובן) וכול כך קשוב אליי, וכול כך איכפת לו מה אני עוברת שהוא פשוט יזדעזע, ואני אומרת לך- עברתי התעללויות מאוד קשות.אני חושבת שאני לא מספרת כי אני לא רוצה שירחמו עליי- אני הייתי מרחמת על מישהי במצבי....לעיניין הזוגיות- אתה חושב שהתשתית למערכת היחסים אינה פגומה ביסודה, כאשר אני לא משתפת אותו בדבר כול כך מהותי?אני ממש מרגישה שאני עושה לו עוול מסויים שחלק כול כך מהותי בי הוא לא מכיר!אתה צודק באבחנה שלך, שהתחזקתי מספיק על מנת להתגבר על כך.....אבל האמת היא שפעם ב....כשאני לבד אני יכולה להיתקף בבכי גדול, ופשוט לרחם על עצמי, למה לי לא הייתה/אין אמא כמו לכול הבנות שאני מכירה, למה היא כול כך שנאה אותי (וטרחה לומר זאת יום יום)?אתה חושב שעדיין מערכת היחסים שלי עם בעלי בריאה ותקינה כשהוא לא יודע את כול זה??????????????

מיקה/שני יקרה,
תראי, מצבך דומה במשהו לנפגעות אונס, שאינן מרגישות חזקות מספיק כדי לגלות את הטראומה שעברה עליהן. עברת טראומה מתמשכת, וזה משאיר שריטה ברורה בתדמית שלך, שאת לא שמחה לחשוף, וזה די ברור למה. אלא שמצד שני, נדמה לי שהבהרת באופן לא רע שהתגברת על זה, לפחות בחיי היום-יום שלך, ובאופן ההתנהלות שלך. הדבר היחיד שקשה לך הוא ההדחקה, וחוסר השיתוף שלך את אחרים בחוויה שלך, ובעיקר את בעלך, האיש הקרוב לך מכל.וכאשר אמרתי שהוא לא יבין, לא התכוונתי שלא יבין את הטראומה שעברה עלייך, ואת הכאב, ושלא יהיה אמפתי כפי שאת מצפה שיהיה. מה שהתכוונתי הוא שכאשר הוא רואה את החוזק הנפשי שלך, יהיה לו קשה להבין מדוע את חוששת כל כך שהחשיפה של מה שקרה אז, תחליש אותך היום. ולגבי "הפעם ב...", כלשונך, אל תתרגשי. לכל אחד יש לפעמים נפילה בבטחון העצמי, בדרך כלל כתוצאה של משהו שקרה או מישהו שאמר משהו, ואת משתמשת במקום הנמוך ביותר שאת יכולה להגיע אליו, כדי להציף את עצמך ברגשות וברחמים עצמיים. חשבי אולי מה זה נותן לך, ומדוע את זקוקה לזה. האם כדי להרחיב את הפגיעה שפגעו בך, ולצאת מזה עם התובנה שאת לא מוכנה שיפגעו בך יותר, ושמגיע לך יותר בחיים האלה? אני לא בטוח שזו התשובה הנכונה, אבל זו אחת האופציות.אופציה אחרת יכולה להיות כדי להצדיק את זה שפגעו בך, "כי זה המקום הטבעי שלי, ולא מגיע לי יותר, עובדה שזה מה שאפילו אמא שלי עשתה לי". – אם זה מה שאת מרגישה, את מרמה את עצמך, ואת יודעת את זה. אבל אולי זה נותן לך את ההצדקה להיות חלשה לפעמים, לזמן מה, כי לא תמיד קל להיות חזקה לאורך זמן.ולגבי בעלך, אם תספרי לו בעוד שנה, או בעוד חמש שנים, הוא לא יתרעם על זה שהסתרת את זה ממנו עד אז. אם וכאשר תחליטי לספר לו, אין כמעט סיכוי שיגיד לך: "מה??? ואיך יכולת להסתיר ממני את הדבר הזה??? מעכשיו לא יכול להיות אמון בינינו אחרי שהסתרת ממני משהו כזה משמעותי!" – שום סיכוי, שני. כי הרי זה לא משהו שאמור לפגוע בזוגיות שלכם, כמו למשל איזו מחלה גנטית שאת עלולה להעביר לילדים, או ניתוח כריתת רחם שלא סיפרת לו עליו, כלומר, משהו שהוא אמור לדעת כשהוא מחליט לחיות איתך. כמעט כל אחד מסתיר משהו פגיע מעברו, השאלה היא רק מה העוצמה של אותו משהו, ועד כמה מפריע לך שאת מסתירה את זה? ונדמה לי שאחת הסיבות שאת בוחרת בינתיים שלא לספר לו, היא הידיעה שאם תתחילי, תצטרכי לספר חלקים גדולים של המסכת, ולא להסתפק בשבריר מידע. ולכן, הרחמים והאמפתיה יתפזרו בהכרח על זמן ארוך, ועלולים לשנות את היחסים ביניכם. ויש בזה צדק, שני. אם לספר, אז מוטב לפנות את הזמן, ולספר בפעם אחת, ולא לנבור בזה אחר-כך, את לא רוצה שזה יהפוך להיות ציר מרכזי בזוגיות שלכם, כי את באמת לא רוצה שהאמפתיה המתמדת של הזוגיות שלכם תתועל דווקא בכיוון הזה. אם כבר אמפתיה, חפשי אותה בשיתוף שלו במה שקורה לך ביומיום, ולא בנבירה בעבר. לכן, אחרי הסיפור הזה תצטרכי להוכיח במעשים (קרי: חוסר דיבורים), שבאמת התגברת והפכת את כל הספר, לא רק דף, ואת עכשיו בכרך הבא.

דר' חסון,קראת את הספר של ג'ודית לואיס הרמן- טראומה והחלמה? נראה לי שכן.....כי קלעת בול.תודה על הגושפנקא החוקית להשהיית הוידוי שלי (אני באמת מקווה שיום אחד אני אוכל לספר כל כך לבעלי).ואכן אני בהחלט בכרך הבא, כבר כמה שנים טובות (אפילו בכרך הקודם היו לי חיים במקביל בכרך הזה.....), משתדלת שזה יהיה כרך של שליטה בחיי, רגישות מטורפת כלפי האחר, שלמות, שלווה והרבה עיניין........גם אם לפעמים יוצא לי לפתוח את הכרך הקודם, זה רק להצצה!המון תודה על ההתייחסות הנבונה והאדיבה