התנתקות מהורים: קושי ופתרונות

אני בת 27 ובן זוגי בן 31 יחד כ3 שנים, התחתנו לפני מספר חודשים
עברתי לגור איתו לפני שנתיים בתל אביב ובמקור אני מראשון לציון
יש לציין שהיו לי בעבר קשיים במעבר הדירה אליו מבחינת הסביבה והמשפחה
הסתגלתי כמה שאפשר ומצאתי עבודה באיזור
הבעיה מגיעה בחגים. תמיד היינו עושים את רוב החגים בנפרד ועכשיו אנחנו
חוגגים אותם ביחד. התדירות שלי לראות את המשפחה שלי גבוהה מהתדירות שהוא רואה
את המשפחה שלו. הוא בן יחיד (אביו נפטר כשהיה צעיר)בלי אחים ואימו מהצפון כך שנם מתראים פעם בחודש
ובחגים. אני מרגישה שהוא לא מבין את הצורך שלי כי אין לו את
המשפחתיות הזאת, בימי שישי הוא בא איתי כמעט תמיד לקידוש אבל יש לו את הגבולות שלו. נגיד שזה לא יהיה יום אחרי יום ואז אני מוותרת בשבילו ומבקרים רק פעם אחת
וגם כשזה מגיע לחג יש התנגשות. אני מרגישה צורך וגם רגילה
להעביר את כל החג יחד עם המשפחה ולישון שם. ועכשיו זה כבר לא ככה
ואני לא ישנה אז אני נוסעת הרבה ומרגישה מטורטרת. והוא מוכן לבוא פעמיים בחג
ולא לכל היום, הוא לא יסכים למשל להגיע יותר מוקדם אם באים בערב. אני מרגישה שאני מוותרת על התדירות שלי בשבילו.
כי עכשיו פחות מתאים שנישן שם, הרי התחתנו. אבל מה לעשות שאני מרגישה אחרת
שאני כן מרגישה צורך לישון שם ולעשות שם חג אבל זה יראה מצחיק מהצד
שאבוא לישון בלעדיו (בעבר הייתי עושה את זה) וגם אם אני מוותרת על השינה
אז הביקורים לא בתדירות שאני רוצה ואני עושה הרבה הלוך חזור בשבילו ואני מותשת מזה
אני בעצם קרועה בין המשפחה לבינו ומרגישה שאני צריכה לבחור הרבה פעמים ולוותר
ואפילו מרגישה סלידה ממשפחתיות לפעמים מהצד שלו וזה דיי מפריע לי כי אני בדיוק
ההפך... מנסה לגשר על הפער אבל הרבה פעמים קשה לי ותקועה בין מה שאני מרגישה
לבין הרצון לא ללחוץ עליו ולגרום לו לעוד יותר סלידה..
אשמח לשמוע בעצתך.

נשואה יקרה,
מזל טוב!אני חושב שאני מלווה אותך כאן בפורום מאז שעברתם לגור בתל-אביב, והקושי שלך של הניתוק מהמשפחה נשאר בעינו. אני חושב שהצעתי לך בעבר, ואני עדיין מגיש לך את ההצעה הזו על השולחן, כי אני חושב שהיא חשובה לך. רצוי מאד שתלכי לטיפול. אסביר שוב למה.הרי מתישהו את יוצרת משפחה חדשה. הנה עכשיו את בתחילת הדרך. מתישהו, בן הזוג הופך להיות האדם המשמעותי בחייך, ומתישהו את והוא והילדה, ואחר כך את והוא והילדים הם המרכז שלך. מתישהו תעברי את התהליך הזה שכולם עוברים, ולך הוא קשה מנשוא. את מרגישה בגידה בהורים, ואני לא יודע, באמת לא יודע עד כמה הורייך תורמים לזה שאת לא מצליחה לעשות את מה שטבעי ונכון, והוא תהליך של פרידה. לא פרידה מוחלטת, אלא הפרדה חלקית, ושינוי של דגשים ונאמנויות. האם הם טבעו בך את רגשי האשם שלך ואת הקושי שלך מלהתנתק מהם? האם זה חוסר הביטחון שלך להתמודד בלעדיהם, ולסמוך על מישהו אחר שאמור להיות המשענת שלך לחיים?מכיוון שקשה לך לעשות את התהליך הנורמלי הזה שכולנו עוברים, ולא רק שכולנו עוברים אלא אפילו זה שהורייך עצמם עברו, לכן כדאי לך ללכת לטיפול. הצעתי לך את זה בעבר, ואני מציע שוב. בלעדיו, את עם עצמך ועם התסכולים שלך, ועם בן זוגך מצד אחד והורייך מצד שני, וקרועה בין הצדדים. את צריכה עזרה כדי למצוא איזונים חדשים, גם אם אולי את חוששת מהם.אני כותב את כל אלה גם בהסתמך על זכרוני של השיחות שלנו כאן בעבר. תמיד היה לך קשה לוותר על שינה שם, ועם העובדה שהוא לא רצה לישון שם איתך. האם הוא מונע ממך קשרים עם הורייך שאינם קשורים לזה? אם הוא בעיקר רוצה את הפרטיות שלו, ומתמודד יפה עם פגישות ושיחות עם הורייך, זה אולי בסדר. אם הוא מנסה לנתק אותך מקשרים עם ההורים, שזה אומר משיחות ומקירבה, אז אולי לא - ואז אולי יש מצב שבו כדאי ששניכם תלכו לטיפול. אבל מכיוון שהגבולות הללו לא ברורים לי, אני מציע שתלכי לטיפול עם מישהו שיהיה מוכן אחר כך לקבל זוג לטיפול, אם זה יידרש, אבל שיהיה לך עוד מישהו שתוכלי לדבר איתו ולהעזר בו לקבלת החלטות וליצירת איזונים משפחתיים.