התנהגות אביך וחברך

ד"ר חסון שלום,
אני בת 22, ונמצאת במערכת יחסים כשנתיים עם חבר אוהב ומבין בן 27. הבעיה שלי סובבת סביב הוריי ובמיוחד אבי. חברי, משתדל לרצות את הוריי ובאופן כללי מתנהג עימם כראוי.חברי מציע להורי עזרה לעיתים קרובות בנושאים שונים, ואני רואה זו כברכה. אך הורי אוהבים שעוזרים להם עד הסוף מבלי שינקפו אצבע לשם כך. לעיתים יוצא שהעזרה הזו כוללת קצת לתת מעצמם- מהורי, והם מצידם לא מוכנים לעשות כלום ובכך כאילו יוצא שלמרות שהעזרה שחברי מציע, בסוף הוא זה שיוצא אשם ולא בסדר.אני אתן דוגמה קטנה: התקלקל להורי מכשיר חשמלי, וחברי הציע לתת אותו לחברו לתיקון מאחר וחברו יגבה מחיר סמלי ולא עלות גדולה במידה והמכשיר היה נשלח לתיקון במקום אחר. בשביל שהתיקון יהיה יעיל חברי המליץ שנביא לו את המכשיר לתיקון ולא חלק ממנו כדי שהתיקון יהיה 100%.אז כל מה שהיה נדרש מצד אבי זה לנסוע לחברי (שגר במרחק של 10 ד' נסיעה) ולמסור לו את המכשיר (המכשיר לא כבד ולא נדרש מאבי מאמץ מיוחד, מלבד הנסיעה עצמה).אז במקום שאבי יקפוץ על ההזדמנות, הוא הציג זאת שחברי יכול לבוא לקחת את המכשיר בבוקר לפני שהוא הולך לעבודה ולשלא יקרה כלום אם יעשה זאת בשבילנו ושזה בסהכ עזרה. זו רק דוגמה, ויש עוד הרבה מקרים כאלו. אני מוצאת את עצמי כועסת נורא, אני לא יודעת איך להגיב לאבי במצב כזה בצורה שיבין שזה לא הולך שחברי יעשה טובות ויעזור אבל בפועל יראה כאשם ולא עוזר.המון פעמים קורה שאני דוחה את עזרתו של חברי רק בגלל המצבים האלו. מיותר לציין שחברי לא שמע על השיחה הזו ואני אכשהו תירצתי לו שכבר אין לנו שימוש במכשיר הזה ולמרות עלות התיקון הנמוכה אין לנו צורך במכשיר.אני רוצה להעמיד את אבי במקום בצורה לא אגרסיבית, אלא בצורה עדינה שיבין שהוא אינו בסדר ושהוא לא יכול להתנהג כך. אני מנסה כמה שפחות לגרום לחברי שיהיה לו דיעה רעה על אבי אבל לעיתים זה קורה ומאוד צר לי על כך.מחכה לתשובתך, נעמה.

נעמה יקרה,
אביך כנראה עסוק בכבודו, ומכאן הקושי. אולי תצליחי להבין זאת, גם אם לא תקבלי. ואולי, אם תביני, תצליחי לדעת למה לצפות, ואיך להתנהג עם השניים. אביך מתקשה כנראה לקבל מחברך טובות הנאה. מכירה את הביטוי "שונא מתנות יחיה"? זה מה שאביך מרגיש. כולנו מתקשים לקבל מתנות, ובעיקר מתנות מאד נדיבות, מאנשים שאנחנו לא רוצים להיות חייבים להם אחר-כך. קל יותר להראות נזקק כלפי מי שהוא באופן ברור מעלינו במדרג, קשה להרגיש נזקק כלפי מי שהוא נמוך מאיתנו במדרג החברתי או המשפחתי. אז לפי התחושה של אבא שלך, אם החבר שלך רוצה לעשות לו טובה, הוא מוכן לאפשר לו. אבל שהחבר שלך יתכבד ויבוא לקחת את המכשיר בעצמו. ואם החבר לא רוצה, אז לא צריך. אביך לא יפחית מכבודו על-ידי ביטוי ברור מדי ושקוף מדי של נזקקות. ולכן, בסופו של דבר, אם זה נעשה או לא נעשה, זה תלוי לכאורה ב"עד כמה החבר שלך רוצה", ואת מרגישה נפגעת ושנעשה חוסר צדק כלפיו.כמובן שזה תלוי גם בעד כמה אביך רוצה. אז אולי הוא רוצה, אבל הוא לא רוצה מספיק עד כדי להיראות נזקק.אני לא בטוח אם את יכולה "להעמיד את אביך במקום" בצורה לא אגרסיבית. אבל נסי להשתמש בידע הזה כדי להבין ולתווך.

הבעיה גם נסובה לא רק מצד אבי אלא גם מצד האחים שלי. אני הבת הכי צעירה במשפחה. יש לי 2 אחיות ואח ושלושתם כבר נשואים. אני חשה מהם חוסר פרגון בולט בכל מה שקשור בי ובחברי.רק טובות הם מחפשים אבל להחזיר או רק לנהל שיחה נורמלית הם לא מסוגלים. אני מרגישה שחברי נפגע מהעניין שוב ושוב ואיני יודעת מה לעשות. היום אחותי הגדולה עשתה לבנה בר מצווה, יש לציין כי הוא אינו ילד רגיל וסובל מפיגור שכלי. בר המצווה התקיים בבית כנסת רפורמי והיה מאוד מרגש. היחסים בין האחים כולם לבין ההורים וגם איתי רחוקים מלהיות טובים. אחותי נתנה לאמא שלי הזמנה לפני כמספר שבועות וציינה שם את שם אבי אמי ואותי, ולא כללה את חברי. חברי נפגע קשות מהעובדה שלא הזמינה אותו ולא מצליח לראות את עצמו כחלק מהמשפחה וזה מחריף משום שאני וחברי מתכוונים להתחתן בשנה הבאה. אני לא יודעת כיצד אני אמורה להגיע לעמק השווה או לפחות שחברי לא יפגע עד כדי כך. אני לא מאשימה אותו כי אני יודעת שאם כך היו מתייחסים אלי כך במשפחה שלו הייתי נפגעת באותה צורה.מה אני אמורה לעשות?אני ממש נואשת.

נעמה יקרה,
עיקר הבעיה אם כך היא כנראה לא החבר שלך, אלא היחסים שלך עם בני משפחתך. את הצעירה ביותר, והם מתקשים להודות שהם זקוקים לך (ולחברך), לפעמים. התאזרו בסבלנות. זה לוקח זמן לפעמים לאח או אחות צעירים לתפוס את המקום המגיע להם. התחזקו זה מזו, ותמכו זה בזו, ושמרו מרחק ראוי ממי שפוגע בכם, אבל מבלי להתנתק לחלוטין. בעיקר שמרו שזה לא יפגע בקשר שביניכם, כי זה הכי חשוב לכם.

קודם כל אני מודה לך על התגובות המהירות שלך, אני מעריכה זו מאוד.העניין הוא אכן המקום שלי במשפחה אך אתה אומר לי להתאזר בסבלנות והעניין שכבר חלפו 22 אביבים מאז שאני נמצאת במשפחה ושום שינוי לא נראה באופק.אחים שלי אפילו לא מדברים איתי אלא רק היי מה קורה וגם זה מוגזם, אני מניחה שבתגובה לכך אני גם לא טורחת להתעניין בהם יותר מדי, לפחות לא באופן ישיר אלא באמצעות אימי.גם היחסים שלהם עם אימי רחוקים מלהיות טובים, יש המון עליות ומורדות. הענין הוא שאימי בתחילה עצבנית ויש לה עמדה כמו שלי אך כשחולפים מספר ימים היא מתרככת ומנסה להבין אותם, ושוב המצב חוזר לקדמותו. כמה אפשר לסבול זאת? ואיך אני אמורה לשמור עימם על קשר? הם בקושי מתקשרים הביתה ואליי לסלולרי בכלל לא. כבר אמרתי לחברי לא פעם שכשנתחתן אני לא חושבת שהם יהיו איתי בקשר וזה עצוב לי. האם רק כאשר אתחתן מעמדי ישתנה? ההורים שלי אמרו לי לא מעט שירגישו בחסרוני כשאתחתן.

נעמה יקרה,
תמיד תישארי האחות הצעירה והקטנה. כרגע, את בתחילת דרכך כבוגרת. מבחינתם, את עדיין האחות הקטנה. תצטרכי להוכיח את עצמך כפליים, כדי להגיע לעמדה שבה יהיו מוכנים לראות אותך כמשהו שאינו רק האחות הקטנה. זה ייקח כמה שנים, וזה לא רק חתונה. זה גם הצלחה מקצועית, ואולי אפילו התמחות במשהו שהם יצטרכו פעם. זה התמודדות עם ילדים, ואולי יום אחד יהיו לכם ילדים בגילאים דומים (שלך הגדולים שלהם הקטנים), ותהיו שוויוניים יותר. זה לא אומר שלא צריכים להתעניין בשלומך, אבל יכול להיות שהם טרודים בפרנסתם ובטיפוס בסולם המקצועי והמשפחתי שלהם, והם פשוט מניחים שאצלך הכל בסדר, כי הם יודעים שאפשר לסמוך עליך. לפחות ביחס לעצמך. אז הם מרגישים פחות צורך. סתם, עוד כמה נקודות למחשבה.