התמסרות ללא הכרה: מה הצעד הנכון?

משהו מוזר קורה בחיי. כבר כתבתי לך בעבר. בימים אלו אני מפרקת מערכת יחסים בת 6 שנים, כי אני מאמינה שמצאתי את אהבת חיי. האם אני תמימה מידי? הרי החיים הם לא סרט קולנוע.אני רגישה (משמע, קיצונית ומעט לא יציבה), לא חזקה במיוחד ואפילו קצת פחדנית. עם זאת בחרתי. הפחד הגדול הוא שהכל ישתבש ומה שיקרה הוא שפיספסתי קשר טוב. הוא נלחם עלי ואוהב כל כך ומצטער על דברים רבים שפגעו בקשר. מדבר על חתונה ולא ישן בלילות (קשה לי לומר לו שאני חוששת שהקרב הזה אבוד מראש). מצד שני אם אשאר בקשר הארוך והבטוח אחיה בתחושת החמצה מטורפת. אני בטוחה. הורי לא מקלים עליי וטוענים שאתחרט על כך כל חיי ושאני לא ילדה כבר (28). הם המומים מההחלטה שלי לעזוב. ואוהבים את החבר כל כך (ואמרתי כבר: אני מתחתנת איתו לא אתם). אני בטוחה בעצמי ולא בטוחה. אני מעורערת לחלוטין. אני יודעת ש"בחוץ" החיים לא קלים והגברים יכולים לאכזב בגדול. עם זאת אני כל כך רוצה. מה עושים???הבחור החדש שקראת לו הציפור הצבעונית, יודע הכל ואני מרגישה שהוא יעשה הכל כדי שניהיה ביחד. הוא בחו"ל ולכן אנו מדברים בטלפון בלבד. התכנון לנסוע אליו בקרוב.

שכחתי להוסיף...אני חיה לבד בדירה השכורה שלנו ולבקשתי ועם הסכמה של שנינו בסופו של דבר, הוא עזב למס' ימים לחבר כדי לתת לי לחשוב. אני לבד כבר מס' ימים.

צריכה יקרה,
אני חושב שלמעשה כבר החלטת. אני לא חושב שאת פונה אלי כדי ש"אחזיק אותך" שלא תעשי את הצעד הזה. מה שאת עומדת לעשות הוא "להתמסר" לגבר שאת לא מכירה מספיק. אני מציע לך שאם את עושה את זה, קחי בחשבון שזה עלול להכשל, אבל גם שנתת צ'אנס להגשמת חלום. ושאם הוא לא יתממש, הרי לפחות את עושה צעדים שיש בהם "חיים". כלומר, שהכאב והאכזבה אחר-כך יעידו לך על כך שאת חיה ושאת מוכנה לחיות, וזה לפעמים יותר ממה שעושים אנשים רבים אחרים. לפעמים, בשביל התחושה הזו, שווה לקחת סיכונים.מי שהחרדה שלו מפני כשלון גדולה מדי, הולך על בטוח. את צריכה להחליט היכן את נמצאת.