התמודדות עם פרידה וכאב

ד"ר חסון היקר.
התייעצתי איתך כאן לאחרונה, אבל מעדיפה לא לקשר להודעות קודמות. מעריכה את דעתך המקצועית ומרגישה צורך לפרוק ולשמוע...באמצע שנות ה-30, היינו 8 חודשים יחד, מתוכם מספר חודשים של מגורים משותפים, ולפני כמה ימים זה נגמר.היו סימנים מקדימים, אבל זה מסוג הדברים שאף פעם אי אפשר באמת להתכונן אליהם.היוזמה היתה שלו, אבל במהלך השבוע האחרון, לאחר מחשבות וניתוחים אינסופיים אני עם תובנות חדשות ודי שלמה עם הצעד הזה. מבינה שהייתי בקשר לא מספק, לא מתאים לצרכיי, עם יותר מדי פערים ושונות בינינו. מבינה שאני יכולה לאהוב יותר, לקבל יותר, מבינה גם שעשיתי טעויות שלא אחזור עליהן בפעם הבאה (טעות לא לעולם חוזרת...).השבוע הייתי על הקרשים... בכי, דיכאון, חוסר תיאבון, חוסר יכולת להתרכז, הסימפטומים הרגילים. ורק עכשיו מתחילה טיפה להתאושש, בעזרת תמיכה מדהימה של משפחה וחברים.עברתי פרידה בעבר, אולם לא לאחר מגורים משותפים.. והפעם צריכה להתמודד עם הרבה דברים שמעבר להתמודדות הרגשית עם הפרידה..של "לוגיסטיקה" - איסוף החפצים, מציאת דירה חדשה, סגירת דברים.חושבת עליו המוון, האם מתגעגע, האם חסרה לו, מה עובר לו שם בראש?אני אדם חזק, אני יודעת שלמרות הקושי, הגעגועים, האהבה שעדיין שם, אצא מחוזקת וחכמה יותר.. ועם זאת, המחשבה שכעת אני צריכה להתחיל ה-כ-ל מחדש, קשה מנשוא. הויתור על האהבה שלי ועל חלומות שהיו קרובים להתגשם (זוגיות קבועה, הקמת משפחה שאני כל כך רוצה בה), המחשבות שבקרוב שוב אצטרך לצאת לדייטים, לתת אמון בבחור חדש, להיפתח ולבנות הכל מחדש (דבר שאינו קל לי), כל הדברים האלה מחלישים אותי כעת.יודעת שאני צריכה לעבד את המצב החדש ורק אח"כ לאסוף את עצמי... מצד שני, מרגישה ש"אין לי זמן"...לחוצה להמשיך הלאה, לחפש זוגיות חדשה, אמיתית ומתאימה.אז איך עושים את זה - איך מעכלים ומעבדים את הפרידה הכואבת הזו? איך משתחררים מתחושת הלחץ ונותנים לזמן לעשות את שלו?איך משלחים את המחשבה שאולי זה כבר לא יקרה לי יותר... ושומרים על האמונה שזה עוד יבוא? (אחרי שני קשרים רציניים מעל גיל 30 שלא צלחו).אני יודעת שהזמן עושה את שלו, כל שבוע יהיה קל יותר... מכירה את הקלישאות (הנכונות).ובכל זאת....תודה.

כואבת יקרה,
אני מנחש לגבי הודעות קודמות, אבל זה אכן לא רלוונטי.כגודל הציפיות, כך גם גודל האכזבה (יש קלישאות נכונות). ככל שהקשר מורכב יותר, או שהפרידה צפויה פחות, כך קשה יותר להחלים ממנו. וכל זה קשה עוד יותר, כאשר את מרגישה שאת לא יכולה להרשות לעצמך זמן החלמה.כל פרידה כואבת פועלת עלינו בגלים שבין תקווה ליאוש. שבין הבנה שכך כנראה צריך, לבין תחושת אי הודאות הנובעת מכך שלכאורה לא ידעת לקרוא את המציאות נכון. ושאם כך, איך תדעי בפעם הבאה? ואז את לוקחת נתונים ידועים, ויכולה לפרש אותם פעם כך ופעם כך, לפי מצב היאוש והתקווה בכל רגע. היו לך שלושה קשרים רציניים מעל גיל שלושים. זה דווקא סימן טוב. אלא שאת בוחרת לראות את העובדה שהם לא צלחו. לפי מצב היאוש והתקווה שלך.לחץ, ובמקרה של נשים בגילאים שלך, כתוצאה של "השעון הביולוגי" ותחושת הזמן ההולך ומתכלה, עלול לגרום להחלטות שגויות. אני מכיר מחקר שעסק ב"אפקט שעת הסגירה", שמראה שככל שחולף הלילה בפאב, כך המוזג או המוזגת נראים מושכים יותר (ולאו דווקא בגלל האלכוהול ששתו קודם – כלומר, לקחו את זה בחשבון). לכן, אפקט שעת הסגירה עלול לגרום לך להתפשר על מי שלא היית מתפשרת בעבר, או להתקדם מהר יותר לפני שאת מכירה טוב מספיק את בן הזוג שלך. החדשות הרעות הן שהזמן אינו גורם שאת יכולה להעלים, כרצונך.החדשות הטובות הן שאת יכולה, אם מאד תרצי, ובעזרת חריגה ממוסכמות, לבטל חלק חשוב של המשמעות שלו. כלומר, אם תחליטי שבהעדר בן זוג את מוכנה להביא ילד לעולם לבד, או בסידור הורי עם גבר שיכול להיות מוצלח כאב גם אם לא כבן זוגך, את מגלה שגורם הזמן חשוב פחות. כלומר, הידיעה שיש אופציה נוספת, כשלעצמה, יכולה לתת לך מרחב נשימה. במקרה כזה, את לא חייבת מיד לממש אותה. את צריכה לתכנן אותה היטב, כדי שבמקרה הצורך תוכלי לממש אותה, לקבוע לך תאריך יעד שבו תבצעי אותה אם לא תהיה התפתחות עדיפה, ועד אז – לקחת לך את הזמן יותר בנחת, להילחץ פחות מכך שזמן ההחלמה קצר, ועם אפשרות לבחירה זוגית שקולה, כדי למצוא מישהו שבאמת יתאים לך. אני לא יודע אם האפשרות הזו תתאים לך, ואני בטוח שלא זה הפתרון שאת רוצה. אבל אם זה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות, אזי לפחות לחלק מהנשים, אלו שמוכנות לשקול מחדש את תפיסת העולם שלהן, זה נותן תקוווה אם הן מבינות שגם הרע ביותר הוא לא כל כך רע.חשוב גם שתביני שמרכיב חשוב בזמן ההחלמה הוא תכנון הציפיות לעתיד. אם תצליחי להרגיש שהעולם שוב בכף ידך, ושיש לך שליטה בצרכים, ברצונות ובהגשמת המאוויים שלך, ושאת יודעת שגם במקרה הגרוע ביותר יהיה טוב (ובואי ונוציא מהכלל הזה אסונות, שעליהם ממילא אין לאף אחד מאיתנו שליטה, ומוטב שלא לבנות עליהם לטוב או לרע), יותר קל להביט קדימה.ואם את מרגישה שסיוע מקצועי יכול להקל עליך בתהליכים הללו, אל תהססי. מנסיוני אני יודע עד כמה הוא יכול לעזור, וגם לתת פרספקטיבה נכונה.

ד"ר חסון,תודה על תגובתך - היא בהחלט מעוררת מחשבה. אתה צודק בנושא הגלים של התקווה והייאוש, אני נעה ביניהם המון בימים האחרונים, לרגע נראה לי שהכל יהיה בסדר, שאני אשרוד את המשבר הזה ועוד אמצא לעצמי אהבה גדולה ואמיתית, וברגע שאחרי נכנסת לתחושת ייאוש שדיברתי עליה בהודעתי הקודמת.לגבי נושא הבאת ילד ללא מסגרת נישואים, אני חייבת לומר ההחלטה להביא ילד לעולם לבד אינה פשוטה כלל בשבילי ובשלב זה בחיי איני רואה אותה כפתרון או אופציה (לפחות לא ל-4 שנים הקרובות). וזאת בשל הצורך החזק שיש לי בזוגיות ובאהבה.אני מכירה לא מעט בחורות שכמהות להתחתן בעיקר לשם הקמת משפחה... אני לא אחת מהן. אני כמהה לילדים, אבל כמהה לא פחות לאהבה וזוגיות אמיתית. ועל כן, אבחר באופציה הזו רק לאחר שאמצה לחלוטין את כלל המאמצים שלי למצוא בן זוג.כך שלאור הדברים הללו, ביטול חלק ממשמעות הזמן וקבלת מרחב הנשימה שעליו אתה מדבר, אינו פשוט עבורי.איני פוסלת ייעוץ, חושבת על כך הרבה. לא רק כדי להקל על עצמי את כאבי הפרידה...אלא גם מתוך רצון לללמוד לעתיד מ"כישלון" הקשר. אין לי ספק שיש לי חלק בכישלון הזה, ולעיתים אף מתמלאת בתחושות של אשמה, שאולי אם הייתי פועלת או נוהגת אחרת, הדברים היו נראים שונה היום... אני יודעת שהאשמות העצמיות הללו אינן מובילות לשום מקום, אולם קשה להימנע מהן.אתמול יצא לי להקשיב לשיר של דנה אינטרנשיונל "הכל זה לטובה"... לא יודעת אם אתה מכיר אותו, שיר עצוב אך אופטימי, שקולע הכי מדוייק שאפשר להרגשה שלאחר פרידה... אז אולי באמת הכל זה לטובה, ואם הדברים קרו כפי שהם קרו, כנראה שהיתה סיבה לכך, וכל ההאשמות העצמיות לא יעזרו במקרה זה...לא כך?

לכואבת,קראתי את פנייתך לד"ר והייתי חייבת לכתוב לך.רציתי לנחם אותך שבאמת הכל זה לטובה. גם אני התחתנתי אחרי גיל 30 לבחור שכלל לא מתאים לי ואני לא מתאימה לו...אז יופי יש לנו ילדה אבל החיים שלנו ביחד פשוט זוועתיים וכולם סובלים מזה. זה שעברת את גיל 30 לא אומר שאת צריכה לשקול לעשות ילד כחד הורית. יש לך קרוב לודאי עוד מס' שנים טובות להביא ילד לעולם וזו לא החלטה פשוטה ועם המון אחריות.חשוב שתמצאי לך פרטנר מתאים שיהיה גם חבר שלך ויתאים לך לא רק לתבנית של בעל ואבא על הנייר אלא יותר מזה.מאחלת לך המון הצלחה במציאת אהבה, זוגיות ומשפחה!

כואבת יקרה,
כפי שכתבתי לך, זה לא פתרון לכל אחת. אחרי הכל, זה כמעט תמיד ("כמעט", כי יש חריגות) יותר ברירת מחדל מאשר פתרון רצוי. אלא שלפעמים עוזר לדעת שברירת המחדל היא בסדר. היא לא רעה. וכפי שכתבת – תבחרי באופציה הזו רק לאחר שתמצי לחלוטין את כלל המאמצים למצוא בן זוג, וזה גם מה שכתבתי לך. רק כדאי לדעת שהאופציה קיימת.עם זאת, לחלק האחר של המשוואה – הרצון באהבה וזוגיות טובה – אין שעון ביולוגי. הוא יגיע, אלא שאת רוצה שהם יגיעו ביחד. הרצון ברור, אבל רוצה רק לומר שכך או כך יכולים להיות לך חיים מאושרים, בין אם הם יגיעו ביחד או בנפרד. וכל מה שאני רוצה, כרגע, הוא להתחיל לעזור לך להרגע. את תהיי בסדר... :-)וכן, הקשבתי עכשיו לדנה אינטרנשיונל. אני מבין מדוע את מתחברת לזה עכשיו. ואולי גם הייתי מנסח את "הכל זה לטובה" קצת אחרת, כי זה יותר שאם זה קרה, זה מנע משהו לא טוב, ולכן, קודם כל לכן, זה לטובה. ואני מחזק אותך בתקווה שזה יהיה גם לטובה הרבה מעבר לזה.

הילה יקרה,
תודה על תמיכתך. ורציתי להוסיף... אני מתרשם ממכתבך כאילו את נמצאת במלכוד שאין מה לעשות בו. אולי כתבת זאת מתוך מטרה לומר את מה שאמרת, אבל אני רוצה לומר לך, ולאחרים במצב זה – אפשר להפוך את מצבך גם כן לטוב יותר. בטוח אפשר. בין אם זה בגישה חדשה לזוגיות שלך, ובין אם זה מחוץ לה. האפשרויות רבות, גם אם הן לא קלות, גם אם הן כרוכות בניפוץ חלומות כאלה או אחרים, והדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות הוא לשקוע לתוך שיגרת המקום הרע שבו נמצאים, בגלל המחשבה שאין מוצא.

ד"ר חסון,תודה על תגובתך:-)אם היית מכיר אותי היית יודע שאין סיכוי שאוכל להיכנס לשיגרה רעה כי מטבעי אני תמיד שואפת לתקן דברים.רק לידיעה, בן-זוגי ואנוכי עומדים כרגע לפני פרשת דרכים ומתחילים בקרוב ייעוץ זוגי שלפיו אולי נוכל לקבוע האם להמשיך את עתידנו ביחד או לחוד...

הילה יקרה,
אני תמיד שמח שעצתי מיותר... :-)בהצלחה בתהליך!ד"ר אורן חסוןיועץ זוגי ואישי

המון תודה על תגובתך, היא מאוד ריגשה אותי.אני מסכימה איתך, יש לי עוד כמה שנים טובות לפני שאחשוב בכלל על האופציה של הבאת ילד לבד, ובינתיים אעשה כל מה שאני יכולה כדי למצוא פרטנר וחבר אמיתי לחיים.שמחתי לשמוע שאת ובן זוגך מתחילים ייעוץ זוגי וכולי תקווה עבורך שדברים יסתדרו, כך או כך, על הצד הטוב ביותר.

תודה על העידוד... אני מקווה שאהיה בסדר בקרוב (לפעמים אני מרגישה כמו נחום תקום...כי בסוף אני תמיד קמה על הרגליים).ועל המשפט "אם זה קרה - זה מנע משהו לא טוב" - חומר למחשבה... זה באמת קצת יותר תואם את ההרגשה שלי, מאשר במובן הקלאסי של "הכל לטובה".תודה על הכל... ואני מניחה שעוד נשתמע בקרוב (-: (הצלחתי להוסיף סמיילי, זה כבר הישג...).סופשבוע נעים.כואבת (אבל טיפה פחות...)