התמודדות עם משבר זוגי: כיצד להמריא לבד

אנחנו נשואים מעל 20 שנה. תמיד הוא כינור ראשון. סולן. תובע קהל, זקוק לתשואות, גינונים של פרימדונה (תנודות חריפות במצבי רוח, התפרצויות זעם, העלבויות, בלתי צפוי, תמיד צודק, צרכיו לפני הכל). אני ברקע - תומכת, מוותרת, שותקת.ככה זמן רב. בהתחלה הרשים אותי בכוח רצון עז (לי אין) ובמערכת מאוד מוצקה של אמונות והשקפת חיים שלא ניתנות לעירעור (ואני הרי ספקנית ידועה).דיבר במושגים חד משמעיים של שחור לבן, אנחנו ו"הם", אמת וזיוף, קוסמי ובר חלוף... לא ידע איך להנות סתם את ההנאות הקטנות אבל תמיד הבטיח להוריד לי כוכבים. כל דבר קטן הוא דרמה אדירה, כל ריב - פיצוץ. הוא לא צריך פרסום - אלא הכרה קוסמית, אין לו משהו להגיד - יש לו מסר לאנושות, אנחנו לא סתם זוג אלא קשר נפשי-רוחני ברמה ובעומק שאיש לא יכול להבין, הוא אף פעם לא טועה או לא עושה טוב - הוא רק מגיב למה שבא מאחרים, אין בו מתום - רק אחרים אשמים.איש כשרוני, סופר - חכם, בעל הנעה של מנוע סילוני, רץ בודד למרחקים ארוכים, מצליח מאוד בתחומו, גם מייעץ לאחרים, כותב ומלמד על עוולות אנוש ועל חולשות ותפישות עולם.לפני כמה שנים נשבר הקסם. התחלתי להבחין בתדפיס קבוע ומייגע של הדברים. שמתי לב שהוא דמגוג בחסד, אמן של ניסוחים וקרבות מילים - אבל שהוא עצמו עומד מעל לכל החוקים, הסטנדרטים והכללים שקבע לאחרים. הוא אמנם תמיד מלמד, מרצה, נואם, מטיף, מסביר, נושא מונולוג - אבל לא יודע להקשיב, להיות, לזרום. ראיתי שמתחת לתפישת העולם המאוד מגובשת, יצוקה בבטון, הסתתר פחד אדיר לא יודעת ממה, חרדה, הרגשת איום והכחדה של ממש מול הערת ביקורת פעוטה.במשך השנים הוסיף לארסנל שלו גם עוקצנות ציניות וסרקאסם. ותמיד הוא והוא והוא...מגיע לו, הוא זקוק ל..., למה אני לא, וכו'.לאחרונה נפרדנו. הוא יצא, באחת מהפגנות המחאה שלו. אני והילדים נשמנו קצת לרווחה. 20 שנה של הליכה על קצות האצבעות, של טונים כעוסים, של צעקות וקפריזות. של חקירות והטפות, של עינויים נפשיים.הוא איש של נאמנות אין קץ. נשאר קרוב, מסור, תומך, מפרנס, דואג, מתרוצץ, חרד.מפנק יותר מדי - או נוקשה מדי - אין באמצעי. רוצה לחזור. בטוח שהיה ממש ניפלא הכל, והתקלקל רק בגלל הטעות שעשה, כשעזב. מצפה לקבלת פנים עם שטיח אדום ותרועות חצוצרה. ממשיך לתמרן....אמן אמיתי אבל לא מזוייף - כי הוא מאמין בכל ליבו ביצירה הזו שיצר את עצמו בעצמו.הבעיה היא שאני מרגישה כאילו רשת של עכביש ענק נפרשת בלאט מסביבי.לא רוצה להרוס אותו (איך אספר לאדם נאור, רגיש ומודע שהוא חמור עיוור ואטום?)מרגישה שכבר נהרסתי מספיק. מערכת העצבים שלי נתקפה במחלה כרונית.רוצה לנגן את המנגינה שלי, אפילו עם המיתר הקרוע שלי - ולא יודעת איך לעמוד על שלי...

כינור שני יקרה,
גם אנשים גדולים, אינם גדולים בכל. מה שקרה לך לפני כמה שנים הוא שגילית שחלקים של הגדולה הזו, ואולי של האופי שנתן לו את הפאתוס והרטוריקה, באים על חשבונך. והסל המחובר לכדור הפורח, עם האויר החם, שנישא ממחוז למחוז במרומים, שבמשך שנים לא התקרב אל הקרקע, התקרר בבת אחת, נתקל בגבעות המציאות, ובהיתקלות הזו, הוא, הכינור הראשון, נזרק החוצה. עכשיו, אם את רוצה להמריא לבד, אין לך ברירה אלא להתחיל להיות כינור ראשון, ולהתחיל להזרים אויר חם בכדור הפורחשלך (כי עכשיו הוא כבר שלך, הכדור הזה). זה ייקל עליך להישאר לבד, לפני שהוא יכבול את הכדור הפורח שלך אל יתדות שבקרקע. אז גם אם לא תמריאי לאותם גברים (סליחה, בחיי שיצאה לי כאן פליטה פרויידיאנית – התכוונתי ל"גבהים"), והכדור הפורח שלך יהיה יציב יותר, ואולי לא יגיע לעננים, יהיה לך קל לנווט אותו יותר לאן שאת רוצה. ואולי זה מה שאת צריכה ללמוד – לטפח את עצמך כדי להבין שמגיע לך לעוף בזכות האויר החם שלך. ואם הוא רוצה להמריא איתך (ואם את מוכנה לקבל אותו לסל שלך), הרי זה יהיה בזכות האויר החם שלך, היציב, ושילמד לנשום אותו ולנשוף אותו בקצב שלך. אם זה מפחיד אותך, שאולי הוא לא יצליח, המריאי לבד.