התמודדות עם מצב זוגי מורכב

יש לי בן זוג חדש שמעצבן אותי בדבר אחד: בהתנהגות אינפנטילית שלו: עשיית קולות של ילד בוכה או קולות אחרים מטומטמים שלזה הוא קורה "שטותניק". אני עדיין לא מאוהבת בו, כי כמו שהחלטתי אני מתחילה הפעם קשר מחברות, חיבור ושפה משותפת עם הבן זוג, היחס שלו אלי ועוד... הכל ניפלא חוץ מהפרט ה"קטן" הזה, שמעלה בי עצבים מצמררים (אני בעצמי הייתי כזו פעם חסרת בטחון אך עם הזמן התגברתי והשתניתי) אני יודעת שרק בגלל זה אני צריכה לסלוח לו- מתוך הבנה... אך אני לא יכולה, גם אני לא מאוהבת בו עדיין, גם אני משכנעת את עצמי שזה יבוא (הקירבה וההתאהבות) כי אני עוד לא רגילה אליו... וגם ההתנהגויות האלה מוציאות אותי מדעתי בכל פעם מחדש.הוא בן אדם אינטלגנטי, חכם, משכיל. אך בזוגיות כנראה הוא לא כזה חזק (למרות היחס היפה וכל זה) והוא גם מסתכל עליי "מלמטה למעלה", שלי זה מחמיא ונותן לי להרגיש בטוחה, אבל אני לא מחפשת להיות "שולטת" של בן הזוג שלי... נגיד ואת הדברים האלה אני מעבירה... אבל מה לעשות עם ההתנהגות המטומטמת שלו??!! להמשיך לחשוב שיעבור זמן ואני אתרגל? ואני לא אשים לב??? (מה ולמה ומאיפה זה בא אני יודעת- שהוא חסר בטחון קצת מולי והוא נפתח בפניי..) אבל מהאני עושה עם זה עם עצמי, עם התגובה שלי, כיצד לאפס את עצמי????כך אני גם לא מצליחה להתרגל אליו בצורה נורמלית גם אם בכוח וגם אם לא בכוח. הערתי לו כמה פעמים, אמרתי לו תפסיק- בצורה רגועה, הוא קורה לזה "שטותניק", אמרתי בצורה רגועה לא פחות שיש שטותניק ויש שטותניק..חשוב לצייןשאני אוכל לדבר איתו בצורה נורמלית ולהסביר לו למה אני מתכוונת כשאני אתאפס על עצמי, ולא לפניי זה, ונכון לעכשיו אני פשוט נרתעת ונהיית קרה ברגעים האלה, לכן לדבר איתו כרגע לא יעזור (וחבל, כי זה הורס גם בנוסף את הטוב). להמשיך להגיד לעצמי שזה יחלוף לי????אני פשוט מרגישה את עצמי ילדה מפגרת לידו ברגעים הלללו...

חוץ מזה שכחתי לציין שהכל טוב- הוא מתיחס אליי יפה, טוב לי איתו בגדול וגם בפחות גדול... גבר חכם, נאה, פרספקטיבי, מעניין. לי זה חשוב.... מתאים לבניית משפחה... והאהבה אני מאמינה שתגיע... אבל מה לעזאזל אני עושה עם הדבר ה"קטן" הזה עם עצמי- שמרתיע אותי בכל פעם מחדש... להגיד לו ולהסביר אני יכולה- אני די פתוחה איתו וגם הוא איתי.. אבל אני לא מוכנה כרגע אני צריכה קודם להתאפס על עצמי...

ענבל יקרה,
כנראה שלבד זה לא יחלוף. אם זה משמעותי בשבילך, תגידי לו. ואם זה מאד מאד מאד משמעותי בשבילך (עד כדי כך שלא תוכלי להישאר איתו אם ימשיך כך), הציבי אולטימאטום, כדי שיבין עד כמה שזה משמעותי לך, וכדי שאת תדעי אם הוא יכול.או לחילופין, תעשי את השינוי בך, ותלמדי לחיות עם זה, ואולי גם לאהוב את זה כי זה חלק ממנו.האם את רואה אפשרויות אחרות?

האמת היא שלפניי יומיים כנראה כבר מתוך יאוש ועצבים הארתי לו ואף אמרתי שיפסיק כי זה נשמע כמו "ילד מפגר" ואפילו שכחתי מזה...הפעם אני רואה כבר שהוא "מפסיק את עצמו" בפעמים מסוימות, אם אני לא משלה את עצמי.היום כנראה כשהתחלתי להגיד איזה ממשהו בצורה מסויימת, הוא אמר "זה נראה כאילו שאת עכשיו כמו מה שאמרת לי לפני יומיים... לא משנה מה..." ואז שאלתי- מה? ילד מפגר? (לקח לי כמה שניות להזכר)... הוא אמר: "אהה.. את גם זוכרת..." בטונן חביב וידידותי כל זה היה..אבל זה אומר מה, שהוא קשוב? שהוא רציני? מה?