התמודדות עם כאב זוגי

אני ובן זוגי שנה וחצי יחדיו. הוא בן 29 ואני בת 27. אני כבר חושבת כמה חודשים לעבור לגור איתו (יש לי דירה של סבתי), ניסיתי לומר לו את זה לפני מס' חודשים ואתמול שוב. הוא אמר לי שהוא "לא מוכן" נפשית, שהוא עדיין לא רוצה לעזוב. שזה יקרה אבל לא עכשיו, עוד כמה חודשים ובטוח השנה. אני אמרתי לו זה לא מספיק לי. אני מרגישה שאני רוצה לנסות. הוא אמר שזה הכי הרבה שהוא יכול לתת לי עכשיו. באתי אליו אתמול, ישנתי אצלו ובבוקר אפילו שכבנו, הרגשתי ריקה. התעוררתי עם הרגשה מגעילה. אני יותר מדי מוותרת לו וזה לא משתלם לי. אז עשיתי לזה סוף, אמרתי לו את זה ב- SMS. כואב לי מאד, אני בוכה ורע לי, אני מקווה שההרגשה תעלם. אמן. מה עושים?

עמית יקרה,
זה כואב. אבל כאשר את מגיעה למסקנה שבן זוגך לא רוצה אותך מספיק כדי לספק את מה שאת רוצה וצריכה מזוגיות, ולא מצאת דרך אחרת להניע אותו לרצות מספיק, את מסיקה את המסקנות. וזה כואב, בעיקר כשזה טרי. נסי להיזכר באכזבות ישנות, או באובדנים ישנים שהיו לך, וכמה זמן לקח לך להתגבר עליהם. וגם, בעצם העובדה שהתגברת עליהם עם הזמן. תני להבנה הזו לעודד אותך.

אני אוהבת אותו אז ניסיתי להתפשר באמצע. הוא רוצה לעבור בסוף השנה, אני רוצה היום, אמרתי לו בחודש 08. הוא חשב על כך והתקשר בערב והסכים. אמר שזה צעד שהוא חייב לעשות והוא יעבד בחצי השנה הקרובה שזה יהיה המועד. אני רוצה את הקשר ואני יודעת שבזוגיות יש פשרות, ומסיבה כלשהי הוא לא "מוכן" עכשיו, אז הצבתי לו יעד והוא יודע או כן או לא. מה אתה חושב? אני יודעת שבאהבה אין כללים אבל אתה לא חושב שלצאת שנה וחצי זה לא מספיק "מוכנות"?ממתינה לעצתך

עמית יקרה,
יש מי ששבועיים מספיקים לו כדי להחליט שהוא מוכן, ויש מי שחמש שנים אינן מספיקות לו. זו לא תשובה שאת רוצה, אבל זו תשובה מהחיים.אבל לפחות ההרגשה שלך שאת בוכה ורע לך, כי חשבת שהקשר נגמר, נעלמה, לא?