התמודדות עם התנגדות משפחתית לחתונה

היי,אני ובן זוגי כשנתיים וחצי יחד, והתארסנו לפני מס' חודשים. לא אשקר ואציין שעניין החתונה חשוב לי יותר מאשר לו, הוא רוצה שנהיה יחד לנצח מבחינתו ואני הבהרתי לאורך הקשר שיהיה לי חשוב הטקס והמחויבות שאני הרגיש שאני מקבלת ממנו מסטטוס אחר. אני והבן זוג שלי מדברים על הכל בפתיחות, אנחנו גם מבינים שאנחנו אנשים שונים ומצאנו את העמק השווה בנינו של מתי להתחתן כך שכל אחד יהיה מרוצה.הבעיה התחילה כאשר הודענו למשפחה שלו על האירוסים. הם התנגדו נורא לעניין החתונה, דיברו לא יפה עלי, לא יפה על משפחתי, לא הסכימו לתת לנו רשימת מוזמנים כאשר ניסינו לסגור אולם בארץ.כל העניין גרם כמובן לריבים גם ביני לבין בן זוגי, למרות שאני מודעת לכך שהוא לא אשם באיך שמשפחתו מתנהגת - המון מהתסכול והעצב שלי, יצא עליו. בן זוגי המקסים הציע שנלך למטפלת זוגית על מנת שיהיה בנינו גורם מתווך כאשר אנחנו לא מצליחים להגיע להבנה או רגיעה כלשהי בכל הסיטואציה המלחיצה.התחלנו ללכת למטפלת זוגית, תוך ניסיון למנף חתונה כאשר ההורים שלו עדיין שמים לנו מקל בגלגלים. החלטנו על לעזוב את הרעיון של חתונה המונית וקלאסית בישראל, לעשות משהו קטן בקפריסין יחדיו. תוך כדי שינוי הקונספט, ההורים שלו, בעיקר האמא - הסכימה להיות חלק מהחתונה ורצתה להיות נוכחת גם אם זה בקפריסין. אז נשארנו על הרעיון של חתונה בקפריסין רק עם כמות אנשים קטנה של חברים ומשפחה. התחלנו לתכנן שוב, הפעם עם תקווה שהמשפחה שלו גם תהיה חלק.לפני שבוע, בארוחת שישי רגילה, בן זוגי הודיע שסגרנו תאריכים לחתונה בקפריסין ופתאום נהיתה רגרסיה. אמא שלו אמרה לו שהוא לא מתחשב, שמה פתאום קפריסין.. ולמה לא לעשות בארץ. בן זוגי שכבר היה מתוסכל, אמר שהחתונה תתרחש אם יבואו או לא.יום לאחר מכן, התלבטנו מה לעשות. בן זוגי אוהב את הוריו, למרות שקשה לו איתם וכמובן רוצה אותם ביום המיוחד הזה. אני מבינה אותו, אבל אני כבר עייפה מכך שמטלטלים אותי לכל כיוון ושכל פעם מטרפדים לי את החתונה. אחותו ביקרה אותנו ואמרה שהחתונה לא חשובה, אלא מה שקורה אחר כך - ועדיף לנו להתחיל ברגל ימין את מערכת היחסים עם המשפחה שלו ולעשות את זה ברבנות ובישראל כמו שהם היו רוצים. שלקח להם זמן לעכל את כל עניין החתונה שלנו, עכשיו הם מבינים שאין להם ברירה אלא להיות חלק.ריאלית, אני מבינה שאחותו צודקת, אבל אני כלכך פגועה, מותשת ומתוסכלת. אין לי כוח להתעסק בלנסות לקדם את החתונה הזאת, למרות שעמוק בפנים זה היה הרצון שלי לחגוג את האהבה שלנו.אני ממש לא יודעת מה לעשות, לטוס רק שנינו ופשוט לחתום על מסמכים ולסיים עם זה? לקחת בחשבון שאחר כך המשפחה שלו תתנכל אלי.. או לנסות שוב פעם להרים אירוע פה בארץ בלי כוח, חשק או רצון כרגע על מנת לרצות גם אותם? כאשר זה מציק לי כי אני לא סומכת עליהם שלא יעשו שוב צרות, וגם כל רצוני זה שנוכל לשים איזשהו גבול גם להורים שלו.אני גם לא יודעת איך לחזור לזוגיות האוהבת והשמחה שהיתה לי עם בן זוגי, אני רק בוכה, מפחדת מהמשך הקשר הזה בגללם, חושבת על אולי לקחת הפסקה מהכל ומצד שני אני אוהבת אותו כל כך ואני לא רואה את חיי בלעדיו. הוא מקסים, שונה מהם כל כך, ואני מרגישה שהוא נותן לי גב.מה לעשות?

אריאל יקרה,
האמת היא שקצת בלבלת אותי, אבל אני מבין שזה בעצם רק משום שהמשפחה שלו בלבלה אותך.הבנתי שהם היו נגד 'חתונה'. לא הבנתי אם זה היה כי התנגדו לך, כבת זוגו, או שזו היתה התנגדות אידיאולוגית לטקס הדתי, או לטקסיות ו/או להוצאות סביב טקס חתונה באופן כללי (וההתנגדות שלו אולי הגיעה מהמקום הזה, האידיאולוגי, המשותף לו ולמשפחה שלו).הסיבה שלא הבנתי היא משום שאת אומרת שעכשיו הם מתנגדים לחתונה בקפריסין, ורוצים טקס דתי כאן.כנראה שאחותו אומרת את הדבר הנכון. אבל אני מבין שהפגיעה שנפגעת מכרסמת בך, ומפריעה לך לעשות את זה. אולי גם המחשבה – אם אנחנו נכנעים כאן (אואנינכנעת כאן, והואלא יודע לעמוד על שלו מולם) – היכן זה ייגמר? האם כל החיים אצטרך להיכנע לרצון ולצרכים של אמא שלו?אני חושב שאת והוא צריכים לדבר על זה. גם על החששות שלך על ענייני הצבת הגבולות. יהיה לו קל יותר לדבר על זה אם את תגידי לו שאת מוכנה ללכת עם זה. הרי חתונה כזו, פחות או יותר, היא מה שרצית מלכתחילה, לא? כרגע את יותר נמצאת עם הפגיעה, והטירטור והחשש, מאשר עם העובדה שאתם לא עושים מה שרצית מלכתחילה. ותגידי לו שתצטרכו ליצור בסופו של דבר גבולות בין "המשפחה" מן העבר ל"משפחה" החדשה שלכם, שזה את והוא. ולהבין שכדי ליצור את הגבולות הללו, וכדי שהם ירכשו את אמונך, התהליך לא צריך להיות מהיר ולוחץ. שתצטרכו לשמור על התא הזוגי שלכם אם קצת פחות קשר צפוף עם בני המשפחה שלו, ושהוא יוכל לשמור איתם על קשר, אבל באופן שיכבד אותך.אני לא יודע מה היכולות הרגשיות והאינטליגנציה הרגשית שלהם, ויתכן שיהיה להם קשה למחול על כבודם ולחזר אחרייך, כדי לרכוש את אמונך. זו עבודה שצריכה להיות גם בין בן זוגך לבינם, והוא אמור להיות מספיק מכיל מבחינתם, ומספיק אסרטיבי לומר את דבריו מולם – ואסרטיבי אינו אומר תוקפני, אלא מודע ויודע מה הוא רוצה. ודווקא באופן רך ומכיל וסבלני, ולא בתוקפנות. כך שגם את צריכה לדעת להכיל את הקשר שלו איתם. זו עבודה קשה מכל הכיוונים. אלא שהיות שהוא אגם מוצלח וטוב, ומקסים, כדברייך, העבודה שווה. בסופה של הדרך, את והוא תהיו המשפחה החדשה, וככל שתצליחו להוריד כעסים מוקדם יותר, כך ייטב לכם.ויתכן באמת ששיחות טיפוליות של שניכם תעזורנה. לא בגלל שאתם לא מסתדרים ביניכם, אלא כאלו שיעזרו לכם להתמודד עם הקשיים שסובבים אתכם. ראי בבקשה את מה שכתבתי עלטיפול זוגי לזוגות צעירים.