התמודדות עם העדפה בין ילדים

שלום,
אני נשואה עם שני ילדים ויש לי אח נשוי עם שלושה ילדים.
יש לי בעיה עם ההורים שלי הם מאוד אוהבים לבוא לבית של אחי אבל מסיבה לא ברורה לא אוהבים לבוא אלי. כל פעם שאני מזמינה אותם אלי הם מסרבים עם שלל תירוצים או שבאים בהפתעה אבל הולכים יחסית מהר. לאחי לעומת זאת הם מאוד מתלהבים ללכת. ניסיתי לדבר על זה עם אימא שלי אבל היא כמובן הכחישה. בשבוע שעבר הזמנתי אותם אלי בשבת בבוקר כי התקלקל להם המזגן והיא ענתה לי 'מה פתאום נראה לך'. אני לא ציפיתי שהיא תגיד לי כן אבל נורא נפגעתי מאיך שהיא בחרה לענות ומזה שהם כל הזמן מסרבים. השבוע אחי הזמין אותם אליו לארוחת שישי וכמובן שהם הולכים. נורא קשה לי עם זה אבל אני לא יודעת איך להתמודד עם המצב. מצד אחד נורא רוצה לומר את שעל ליבי אבל מצב שני מפחדת לפגוע/לצער אותם.
אשמח לעצה איך להתמודד עם הנושא

מוטרדת יקרה,
אני חושב שהגדרת נכון את הבעיה – "איך להתמודד עם זה?"כי בתנאים האלה, ובודאי כאשר אני לא יודע מהן הסיבות והרבדים השונים שעליהם מתבססת, נראה שהסיכוי לשנות את זה, בודאי בטווח מיידי ומהיר, הוא אפסי. ואז נשאלת באמת השאלה – איך להתמודד עם זה? האם לוותר? האם לפתח עור של פיל ואדישות?ואולי אשאל שאלה אחרת, חשובה לא פחות – האם יש לך מספיק תמיכה מצד בן הזוג שלך, והאם את מרגישה איתו מספיק "בית", כדי להתגבר על תחושת הדחייה – שהיא תמיד ממשית כאשר זה מצד ההורים – ולדעת להניח לחמישים אחוזים מהמחשבות המטרידות, כי את במקום טוב, יציב, ו.... טוב, אז הם לא הורים אידיאליים, כלפייך לפחות, והם לא יודעים לאזן את היחסים, והם לא רואים את העלבון שלך, אבל כשאת במקום טוב, יותר קל להתמודד עם זה.ולכן השאלה שלי אליך: האם את מרגישה שאת במקום מספיק טוב כדי להתמודד עם זה?ואת שואלת שאלה נוגעת ללב, ודואגת (להם): איך לדבר איתם מבלי לפגוע ולצער אותם? ויתכן שאת צודקת, שאולי הם ייפגעו אם תפתחי את זה כך מולם, ואולי הם גם יתגוננו וירחיקו את עצמם עוד יותר, כדי שלא לראות את הפגיעות שלך. יתכן.אבל את כן יכולה לומר את מה שאני מבין שאת כן עושה, אבל אולי באופן יותר תכוף, או אחר, שאת שמחה מאד כאשר הם באים אליכם, שהילדים רוצם לראות אותם, ולהיות יותר "מעודדת" בנוכחותם, כשהם עושים את הדבר הנכון, ולהניח למחשבות הפחות טובות בנוכחותם. אחרי הכל, בנית לעצמך משפחה חדשה, והיא עכשיו המרכז החדש שלך. או כך את צריכה להרגיש כדי להיות עצמאית יותר, ובמקום טוב בחייך.עניין מורכב, כפי שאת מבינה. אבל גם – יתכן שחלק מהפיתרון הוא גם עבודה שלך עם עצמך, או עבודה שלך עם בן הזוג שלך על היחסים ביניכם, אם יש לכך השפעה על התחושה הכללית שלך. ואולי טיפול, פרטני או זוגי, לא בגלל ההורים, אלא בגלל התחושות הלא קלות שלך.

היי, לגבי היחסים עם בעלי הוא בכלל לא יודע על העניין עם ההורים שלי. כלומר, הוא יודע שהם מעדיפים את אחי כי הוא רואה את זה, זה בולט אבל הוא לא יודע שנפגעתי ממנה בשבוע שעבר ועל איך שענתה לי.
אני מנסה להתמקד במשפחתי הגרעינית ובילדיי המהממים אבל קשה לי שאני לא יודעת מה הסיבה להעדפה הזו ולאנטי כלפי הבית שלי.
לפי מה שהבנתי מתשובתך המלצתך היא בעצם לא לדבר איתם על הנושא אלא לפרגן כשהם כן מגיעים?
אבל איך מתעלמים מהתחושות שמציפות אותי? מהכעס והפגיעה?

מוטרדת יקרה,
את צודקת. זה לא קל. זה טוב שבעלך איתך, ורואה את מה שאת רואה, כלומר, שהם מעדיפים את אחיך, גם אם הוא לא יודע את כל הפרטים. האם לספר לו כל דבר? – מאד תלוי בצורך שלך, ובאופי שלו. אם הוא יכעס עליהם, יתכן שהתוצאה תהיה עוד יותר ריחוק. וזו בדיוק השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך: האם ההתנהגות שלך, כזו או אחרת, תזיק עוד יותר ליחסים ביניכם? אם כן, אז את צריכה לבחון עם עצמך אם תרגישי טוב יותר כי אמרת את מה שעל ליבך למרות שהיחסים התקלקלו עוד, או שתרגישי טוב יותר כאשר היחסים יישארו כפי שהם, ואולי ישתפרו קצת, אבל תשמרי את הכל בפנים. כך או כך זה לא יהיה "טוב", ובעצם השאלה הנכונה יותר היא מה יהיה "פחות רע".ואולי, אולי, תרגישי חזקה יותר כי את מתנהלת נכון בסיטואציה, ולכן אולי גם אדם טוב יותר, ואולי גם באיזה שהוא מקום "הבוגר האחראי" שמחזיק את מה שיש, למרות שמגיע לו יותר.