התמודדות עם גבר שמחרים

שלום רב,
איני יודעת איך לתמצת את הבעייתיות באופן כזה שתוכל לקבל תמונה שלמה.אני אתן רקע קצר: אנחנו בזוגיות כ-6 שנים. כל אחד גר בביתו. שנינו בסוף שנות החמישים שלנו. (בתכלס אנחנו מאד צעירים בהתנהלות ובעיסוקים שלנו) אני רווקה והוא גרוש עם ילד (חייל). לבן חברה ובעיקרון הוא שבוע בבית אביו ושבוע אצל אימו, אך למעשה חלוקת הזמן שהוא כל הזמן עם החברה שלו.לי ולבן זוגי היתה פרידה לאחר 4 שנים יזומה על ידו (אני חשבתי שזה צריך לקרות והעדפתי שזה יהיה ביוזמתו) והקשר חודש מספר חודשים לאחר מכן. ארבע השנים הראשונות היו קשות יותר ביחס לשנתיים האחרונות ואכן חל שינוי ביחסו אלי אבל עדיין אנו מתקשים.בגדול החוויה היא קשר חזק מאד. אפשר לומר נשמות תאומות. הקושי הוא בהתנהלות. ב-4 השנים הראשונות היה אסור לי להתראות עם בנו ואירועים שנפלו ביום המשמורת כמו למשל ימי הולדת שלי נדחו למועדים אחרים. זה כמובן גרם לי לחוש רע וזה כל הזמן היה באויר. בסופו של דבר נפרדנו. חזרנו ביום הולדת שלי, לאחר איחולים ששלח אלי ואלה התגבשו לשיחה ולבסוף לפגישה ושוב חזרנו לזרועות האחד של השניה. הוא התנצל על מה שהיה. ממש מכל הלב. ואכן דברים השתנו.אחד הקשיים הבולטים בקשר היו התנתקויות שלו. אם היינו רבים, למשל הייתי נפגעת מאמירה כזו או אחרת, או התנהלות מסוימת ואומרת את זה, היינו מדברים על כך ולכאורה היה נראה שזה סביר ופתוח אבל מיד לאחר שהיינו מסיימים את השיחה היה חל ניתוק. הוא לא תיקשר ויוזמות שלי נענו במעין תגובות לאקוניות במקרה הטוב. במקרה הרע היה פשוט מתעלם. אני זו שתמיד מחזירה אותנו לתלם. לאחר החזרה לביחד, בהתחלה אמנם הוא נמנע מלנקוט בהתנהלות הרווחת על ידו וכשרבנו הוא המשיך לתקשר אבל זה לאט לאט חזר לאותו מצב.הפעם האחרונה היתה לפני מספר ימים. שוחחנו בטלפון. הוא סיפר שהוא התחיל בתהליך של גמילה מהתמכרות למסטיקים (אלה שאמורים לגמול אותך מסיגריות). שאלתי אם עדיין ירצה שנלך למסעדה ביום שישי כפי שחשבנו הוא אמר שכן אבל בתנאי שאני לא אעצבן אותו. התבאסתי ואמרתי לו שמבאס אותי שהוא מדבר כך, שאני אעצבן. והוא שוב חזר על זה. אז הצעתי שלא ניפגש עד אשר יסתיים התהליך (שלדעתו צריך לקחת כשבוע ימים. כך זה בדרך כלל כל תהליכי הגמילה שלו. כך היה גם עם העישון) ושנדחה את המסעדה לאחר כך. הוא אמר בסדר. סיימנו את השיחה באוירת נכאים ומאז אני בחרם. כפי שקורה תמיד במצבים כאלה.אין אפשרות להגיד לו דבר. הוא מאד בוטה ויכול מאד להעליב ואני מבליגה על הרבה אמירות כי אני יודעת שזה הוא. לוקח לי כמה ימים טובים, כדי באמת לחזור לעצמי ואכן אחרי תקופה זה נשכח ואני סבבה. ולכן לאור הנסיון שלי שבאמת דברים נראים אחרת ופחות נוראים אז אני פועלת לפי השיטה הזו. לא מגיבה מיידית ובחלוף הזמן הכל סבבה ולא רק למראית עין אלא באמת. יש דברים שאפשר להבליג עליהם.הוא מספיק רגיש כדי לזהות התנהלויות בעייתיות כשהוא רואה אותן על אחרים. הוא גם יודע לזהות אותן על עצמו (בעיקר בדיעבד וכשלא אומרים לו – להלן ההתנצלות שלו אחרי הפרידה כשהיה לו זמן להביט על הדברים). הוא לא פעם אומר שהוא איש קשה וכו וכו.אמרתי לו שקשה לי עם החרם הזה, אבל הוא מסביר שלא בא לו לדבר איתי אחרי שאנו רבים. הבעיה כמובן עמוקה יותר. למה הוא במצב כזה שלא בא לו לדבר איתי. זה מובן שאנשים רבים אז הם קצת מסתגרים, אבל אצלו זה יכול להיות שבועות.גם כך אנו לא מתראים יום יום. בתחילת הקשר עוד התראינו פעמיים בשבוע וסופש שני. אחר כך זה הלך והתמעט ואחרי הפרידה והחזרה זה ירד לסופש, בעיקר כי קשה לי כל הארגון תיק מחדש ונסיעה ושוב ארגון תיק. אני מגיעה אליו. הוא לא מגיע אלי. אז באיזה שהוא שלב כבר התעייפתי מהשיגרה הזו של ארגוני תיק ללילה ויציאה מוקדם בבוקר לעבודה.כיום אני כבר מתראה עם הבן. עושים ארוחות שישי ביחד איתו ועם החברה ומהבחינה הזו הכל בסדר.יש דברים שניתן לתקן ויש דברים שתוקנו ויש דברים שתמיד היו טובים. פעם הייתי מרירה יותר בכל מה שקשור לקשר, אבל אחרי הפרידה והחזרה הוא הפך להיות יותר מחובר ויותר אכפתי ואם פעם לא הייתי בטוחה באהבתו היום אני חושבת שהוא אוהב אותי.יש דברים שאצלנו כנראה לוקחים יותר זמן. אני לא רואה תועלת בלנתח למה זה כך. זה בהחלט צריך ניתוח בפני עצמו.מפריע לי החרם. כדי שלא ארגיש שמחרימים אותי אני מחכה כמה ימים ויוזמת פניות (בווטסאפ) כך שתהיה תקשורת כלשהי. זה לא מתפתח לשום שיחה, אבל יש משהו. קשה לי עם הריחוק הזה ואי הוודאות, כי אני אף פעם לא יודעת מתי זה יסתיים וגם איך.תודה רבה מראש על הסבלנות ועל התשובה.

את והוא יקרה,
אכן, קשה, מאכזב, מתיש להתנהל עם גבר שמחרים אותך כמה ימים לאחר כל שיחה שבה את מנסה להביע את הפגיעה בך, או לשנות משהו, ובעצם – עם כל דבר שהוא מרגיש שיש בו ביקורת. העניין הוא ללפי תאורך – מדי פעם יחזרו ממנו אמירות או התנהגויות שתיפגעי מהם, או תתאכזבי, ושתרצי לתקן או לשנות. זה משהו שלא יעבור. ייתכן שזה ייחלש עם הזמן, או שהנוקשות והצורך שלו בסיפוק כללים יתגמשו משהו, אבל קשה לי לראות איך זה ייעלם "לבד".אני מניח שיש לו גם יתרונות, ושבגללם את איתו. ואז אולי השאלה שלך מופנית רק לעצמך: "אני מבינה שזה מה שהוא: איך אני מתמודדת עם זה?"אולי דרך הקבלה של העובדה שהתנודות הללו ביניכם הם דרך חיים שנובעת מעצם העובדה שאת רוצה להיות בת הזוג שלו. מה שהיה, הוא גם בערך מה שימשיך להיות. מה שאומר שמדי פעם יהיו לך כמה ימים שבהם תרגישי שקשה לך, ולכן כמה ימים שבהם תצטרכי לחפש עיסוקים לעצמך כדי להקל על עצמך. אם תהיי מסוגלת לזה, תוכלי אולי גם ללמוד לומ לו את הצרכים שלך א. לעיתים יותר רחוקות, ו-ב. באופן שהוא ירגיש או פחות פגוע, או פחות שאת רוצה לנהל אותו. זה תהליך. אם תשמרי על אורך רוח שלך, תוכלי לשנות גם אותו – גם אם זה יהיה לאט, ומעט בכל פעם, כי ככה הוא.

(הודעה ללא תוכן)