התמודדות עם אבי כואב

שלום
לכולם.אני מקווה שהפורום מתאים גם לבעייה שלי איתה אני מתמודדת כבר תקופה ארוכה. נתחיל מזה שאמא שלי נפטרה לפני מספר שנים ואני(בת 26) גרה עם אבי ואחי הקטן ממני בשלוש שנים. הבעייה שלי היא רגשות אשם, כל הזמן, אין יום שעובר בלי לחוש ייסורי מצפון כבדים על המצב שלנו. בסך הכל לא חסר לנו כלום אבל אני מלאת רחמים על אבי ומנגד מלאת כעס עליו. כל יום אני מתנדנדת בין תחושות כעס עצומות על שהוא לא מספיק דואג לנו, על זה שהוא מסתובב עם פרצוף נפול וכבוי מבוקר עד לילה ועל זה שאינו דואג לבריאותו (מעשן, לא עושה ספורט, הוא כבר מבוגר)ובין תחושות רחמים עליו ועל החיים הקשים שהיו לו. אני כועסת עליו המון, באיזשהו מקום נמאס לי לדאוג לכל דבר קטן בבית במקום שהוא יקח אחריות. שנייה אחרי שאני כועסת ומוציאה את זה עליו אני מתמלאת רחמים וכעס כלפי עצמי שאני לא מקבלת את המצב ומגלה הבנה.ברצוני לציין שהמצב לא תמיד היה ככה... אבא שלי איבד את עבודתו לפני שנתיים וזה כנראה השפיע עליו.... בנוסף בעקבות לחץ שלי הוא הלך לבדיקות רפואיות וכיום הוא לוקח כדורים להורדת לחץ דם שכנראה גם משפיעים עליו.נמאס לי לראות את אבא שלי עצוב וכבוי כל יום.... זה פשוט הורג אותי מבפנים... מצד שני אני לא יכולה להפנות לו את הגב ולהתנתק... מה עושים במצב כזה? האם אני צריכה טיפול פסיכולוגי? אני כבר ממש מיואשת, איכות החיים שלי נפגעת מזה משמעותית...תודה על ההקשבה

ליאת יקרה,
אביך כבר צריך לדאוג לעצמו, אלא שכנראה המכה הכפולה עליו – גם מות אמך וגם איבוד מקום העבודה שלו, גדולים עליו. "גדולים עליו" לא אומר שאנשים במצבו אינם יכולים להתמודד עם זה, אלא שהוא, אישית, לא מצליח. יתכן שקל לו יותר לשקוע, כאשר את לוקחת את תפקיד אמך המנוחה. יתכן שכך הוא מוצא נחמה, קשר קרוב וקירבה, גם אם דרך רחמים מלווה בכעס, כי אולי הוא מרגיש שהאלטנרנטיבה היא "לבד", והוא חרד ממנה.תפקידך אינו להיות שם בשבילו. עד כמה קר שזה נשמע, תפקידך הוא גם לדאוג לצאת מזה בעצמך, ולהגשים את חייך. בסופו של דבר, אם תעשי זאת, הוא יהיה שמח באושרך. כרגע, את כנראה שוקעת איתו, ובאיזה שהוא מקום, השותפות הזו עושה לו טוב, ואולי במקביל, כמו אצלך, גם ייסורי מצפון שאת לא מתקדמת אל האושר שלך.הדרך הנכונה, בשבילך, היא לגור בנפרד, אם את יכולה. כך יהיה לך קל יותר לשים גבולות לקשר ביניכם, ולהיות איתו ועבורו במקום ובזמן שתחליטי שנכון. ביתר הזמן הוא יצטרך להתמודד בעצמו.אני לא בטוח שאת צריכה ללכת לטיפול פסיכולוגי, אלא אם את לא מצליחה לצאת מהמלכודת הרגשית הזו ולצאת משם. בעיקרון, תשמעי שם את מה שכתבתי לך כאן, רק תקבלי יותר כלים להתמודדות ביום יום, ועזרה כשאת נשברת. מי שחשוב יותר שיילך לטיפול הוא אביך, אלא שמכיוון שאת לא אחראית עליו, את יכולה להמליץ לו על דרך, אולי אפילו על מישהו מקצועי שיילך אליו, ולהניח לו לנפשו. אם הוא לא ירצה, זו בעיה שלו לא שלך. הכעסים שלך על הצעדים שהוא אמור לעשות ואינו עושה שומרים אותך שם, איתו, כי הם אלו שמוליכים אותך אחר-כך גם לרגשי האשמה שלך. זו מלכודת רגשית שבה את כועסת עליו ועל עצמך גם יחד, ואחר-כך לוקחת אחריות בגלל רגשי האשמה, ואחר כך כועסת עוד יותר עליו ועלייך, על שאת עדיין שם. מותר לך לכעוס, אבל את לא צריכה לקחת אחריות. תני לו זמן להתאושש, אבל לא תחת כנפייך – כי יתכן ששם נוח לו גם אם הוא לא מודה בזה.