התלבטות בנושא ילדים: מה נורמלי?

ד"ר שלום!אני בת 29, נשואה 3 שנים, ללא ילדים.הייתי מאוד שמחה לקבל תגובתך בעניין, למה אני עדיין לא מרגישה את הצורך העז להיות אמא? פעמים רבות אני מוצאת את עצמי מפנטזת על החיים אחרי ילדים וזה עושה לי אושר מוחלט ומחליטה שזהו אני הולכת על זה.אבל לרוב אני פשוט חושבת - למה לי? טוב לי איפה שאני!! לא שאין לי בעיות כמו לכולם והחיים שלי בכלל אבל למה לי לסבך את העניינים בהוצאות כלכליות ובתלות של מישהו שאין מה לעשות דורש/ת דורש/ת דורש/תהאם זה נורמלי?

חן יקרה,
את נורמלית לגמרי. העובדה המוזרה לכאורה, היא שהאבולוציה לא טבעה בנו צורך עז מאין כמוהו בילדים. היא כן טבעה את הצורך לגדל אותם כשהם מגיעים, ולהרגיש צורך לטפל בהם, לחבק אותם, להיניק אותם ולדאוג להם. אבל לא להביא אותם. אלא שבתנאים של טרום השימוש הנרחב באמצעי מניעה (הגלולה בעיקר), הרי כאשר רצית אהבה, בן זוג, וסקס, הילדים היו באים גם לולא רצית אותם. העובדה שמספר הילדים למשפחה ירד באופן משמעותי מאז השימוש בגלולה, רק מאששת את העובדה שזהו לא צורך בסיסי, ושמספר הילדים שלנו הוא פשרה בין צרכים שונים. ואחד מהם הוא לחץ סביבתי. לכן, אצלנו בארץ, שמספר הילדים הממוצע הוא כמעט 3, אנשים מריגישים שהם צריכים להתנצל כשיש להם פחות, ואומרים להם "כל הכבוד" כאשר יש יותר, אבל מרגישים שהם מוזרים כשזה הרבה יותר ולא מסיבות דתיות. ובארצות מערביות אחרות, גם 2, ואפילו 1 זה נורמלי לגמרי.לכן, את נורמלית, ומה שפועל עלייך זו התלבטות בשל צרכים מנוגדים. לפעמים את רוצה, הן בגלל הסביבה, או בגלל שאת מדמיינת את האושר שיכול להיות לך עם ילדים משלך, ולפעמים את מבינה את המאמץ ואת מה שאת מפסידה כאשר יהיו לך ילדים, ואז את לא רוצה. מה שאפשר ללמוד עליך, מעצם ההתלבטות כפי שאת מציגה אותה, הוא שאת כנראה פחות ניתנת להשפעה על-ידי לחצים מהסביבה החברתית שלך.