השפעת ה'תהייה' על המשך הקשר

שלום
ד"ר חסון,אני בת 25, ולפני כחצי שנה הכרתי בחור מדהים. כשהתחלנו לצאת הרגשתי שלא אכיר עוד מישהו שמתאים לי כמוהו, והוא נתן לי את אותה ההרגשה. היה קשר קסום, נפגשנו המון למרות שהוא גר רחוק יחסית (מרחק של שעה וחצי נסיעה), הייתה פשוט תחושה טובה מאוד שמצאנו משהו נדיר. נק' התורפה היחידה הייתה שתו"כ הקשר שלנו הרגשתי ממנו שמבאס אותו מאוד שאנחנו גרים רחוק, ושאיכשהו הוא תמיד מוצא את עצמו במערכת יחסים כזו, ואף פעם לא יצא לו להיות עם מישהי שהוא יוכל להיות איתה גם ביום-יום, להפתיע במחוות קטנות וכו'. העניין הזה עלה לא מעט, אבל התעלמתי (לא באופן מודע כנראה), כי כל מה שמסביב התעלה על התחושה הזו ובאמת שהיה לנו פשוט טוב ביוחד, ולפי ההתנהגות שלו והדברים שהיה אומר לי הרגשתי שהוא בחיים לא יוותר עליי. ואז ביום בהיר אחד, חודשיים אחריי, גיליתי שטעיתי. הוא אמר שאין לו שום סיבה אחרת לחתוך את זה, אבל הוא רוצה משהו אחר. הוא רוצה לחיות חיים יחד עם הבחורה שלו, ולא לראות אותה רק כשמתכננים. הוא עסוק ועמוס (לימודים, עבודה..) ואין לו אפשרות אמיתית לנהל קשר כזה. הוא רוצה מה שלא היה לו מעולם.זה נפל עליי משום מקום, בעיקר כי הרגשתי שבקשר שלנו דווקא אני היא זו שקצת פחות נפעמת, והוא זה שיעשה הכל בשבילנו. הייתי מרוסקת, למרות שהיינו ביחד כל כך מעט זמן. הוא אמר שהלוואי שדברים היו נראים אחרת, הלוואי והייתי יכולה לגור איתו. אני נאטמתי והרגשתי שאולי יש משהו מעבר שהוא לא אומר, ושחררתי ממנו.במשך כל החצי שנה שעברה מאז הוא מקפיד מדי פעם (כל 3 שבועות בערך) להראות לי סימן חיים. לשלוח הודעה שהוא באיזור והוא ישמח לשבת איתי לקפה, או סתם לשאול מה שלומי בהודעה בטלפון. באמת נפגשנו כמה פעמים, דיברנו, לא היה מעבר. הוא תמיד מקפיד להגיד, בלי שאשאל, שהלוואי ודברים היו נראים אחרת. בפועל ,הוא לא משחרר ממני- ולא משחרר אותי להכיר מישהו חדש, יותר נכון-לרצות להכיר מישהו חדש. אני תמיד מרגישה שיום אחד הוא יתחרט ונהייה ביחד. הוא בעצמו לא יוצא ומכיר בחורות חדשות, ואני יודעת שלא הייתה לו אף אחת עד עכשיו למרות שברור לי שהוא מסוג הבחורים ש"יכולים להשיג כל אחת".בשלב מסויים התעמתתי איתו על כל הקשר ההזוי ביננו מאז הפרידה ואמרתי לו שזה מרגיש כאילו הוא שומר אותי על "אש קטנה" למקרה שהוא יתחרט, או מוודא שאני לא אהייה של מישהו אחר. הוא התרעם, ולבסוף אמר שיש משהו בדבריי, וזה לא פייר כלפיי וגם לא כלפיו. בפועל שום דבר לא השתנה והוא עדיין מדבר איתי לפעמים, וגם שואל אם זה בסדר שניפגש. בפעם האחרונה שנפגשנו קיוויתי שהוא פשוט יגיד לי שהוא התחרט, אבל זה לא קרה.חשבתי לראות אותו ולהגיד לו שאני חייבת שהסיפור הזה יהיה סגור, או שאנחנו נותנים צאנס נוסף למרות שהמרחק העומס והקשיים, או שאנחנו לא יוצרים קשר אחד עם השני אף פעם יותר. אני תוהה אם יש טעם. אם הוא באמת היה רוצה, הוא כבר היה יוזם את השיחה הזו בעצמו... אני טועה? השאלה היא האם באמת אצליח להמשיך הלאה אם התהייה הזאת תמיד תהייה בראשי?

ליה יקרה,
אני חושב שהניתוח שלך מדוייק מאד. ההערכות שלך נכונות, וגם ההתנהלות שלך נכונה. מצד שני, יכול מאד להיות גם שהוא זיהה, בנוסף לקושי של המרחק ביניכם, את העובדה שאת "קצת פחות נפעמת" ממנו, ואולי גם זה לא עשה לו טוב. אולי הוא הרגיש שהוא זה שיוזם, והוא זה שעושה את עיקר המאמץ, ואולי אפילו מבלי שראה שזה חשוב לך. ואולי לא מספיק חשוב לך. ואולי זה מה שגרם לו לאבד ביטחון.האם הייתם יכולים לראות עתיד טוב יותר באשר למרחק ביניכם? האם את יכולה לשנות את המצב? האם את רוצה לשנות את המצב? ומתי? - זה חלק מהשאלות החשובות הנוגעות לראייה שלך ושלו את עתיד הקשר.ואת מעריכה נכון גם את השפעת ה"תהייה" שלך - ככל שהיא חזקה יותר ונוכחת יותר, כך ייקח לך יותר זמן להמשיך הלאה.