הקשבה לעצמך: למידה מטעויות

לא נפטרת ממני עדיין. :)ובכן, העלילה מסתבכת. באותו יום שרציתי לומר לו מה אני מרגישה, באמת פגשתי אותו. יצאתי מהבסיס מאוחר בלילה וראיתי אותו מגיע עם האוטו, הוא סימן לי להתקרב. הוא יצא מהאוטו, אמר לי שלום, דיברנו מין שיחת חולין כזו (איפה אתה גר, איפה את גרה, למה מגיע כל כך מאוחר לבסיס, למה את יוצאת רק עכשיו). הוא היה לחוץ נורא והרגשתי את זה, אז שאלתי אותו אם הוא רוצה לשבת. הוא אמר שזה בסדר, אבל החלטתי בכל זאת שכדאי. התיישבתי באוטו שלו והוא גם. הוא התניע ושאל אם אני רוצה לנסוע לאנשהו, עניתי שכן. הוא נסע כמעט עד הש"ג ונעצר. שאלתי למה הוא נעצר והוא אמר שהוא לא בטוח שהוא רוצה לנסוע לאנשהו. הוא חנה בחניה חשוכה ודיברנו שוב. סתם, על התפקיד, המצב במדינה...בשלב כלשהו היתה שתיקה ושאלתי אותו למה הוא כל כך לחוץ. הוא ענה "כי אני רוצה לעשות משהו, אבל מצד שני אני רוצה קודם לחשוב על התוצאות שזה יביא". שאלתי אותו אם זה בגלל שהוא קצין ואני לא, אם זה בגלל שחברות שלי הן פקודות שלו...הוא ענה שאין קשר. (אני לא מאמינה לו). הוא אמר שהוא מעדיף לחשוב על דברים לפני שהוא עושה אותם, שהוא אף פעם לא עושה קודם וחושב אחר כך. עניתי לו שאני שונה מזה לחלוטין, שאני אימפולסיבית ועושה מה שאני מרגישה באותו הרגע. שאלתי אותו בשלב כלשהו "מה כבר יכול לקרות? מה התוצאות הנוראיות האלה שהוא חושב שיכולות להיות?" הוא התקשה לדבר ואמר "נו, תגידי לי מה אני חושב,את נראית לי טובה בזה" אמרתי לו שאני חושבת שאני מוצאת חן בעיניו ממש, אבל הוא פשוט פחדן. "אם אני טועה, תעמיד אותי על טעותי. אני טועה?" הוא מלמל שלא. הוא לקח לי את היד והתקרבנו, התקרבתי לפנים שלו בשלב כלשהו, ואז הוא אמר "לא. תתני לי יותר מכמה דקות לחשוב על זה. אני צריך יותר זמן." התעצבנתי, אמרתי "לא", יצאתי מהאוטו וטרקתי את הדלת.אני יודעת שזה בגלל האופי האימפולסיבי שלי, אבל אני לא יכולה לשנות את זה. הגוף שלי בוחר לפעול לפי אינסטינקטים. כמה שזה מבאס, אני משלימה עם מה שאני ואוהבת את מה שאני, ובנתיים אין לי אינטרס להשתנות.מסתבר שהוא גר רחוק וישן בבסיס. באותו לילה נשארתי שם עם חברה שגם ישנה שם, דיברנו קצת. היא הלכה לכמה דקות ואני נשארתי, ישבתי על ספסל והתכתבתי בפלאפון, ופתאום הוא הגיח משום מקום, כולו מגולח מקולח ומחוייך (ניראה כאילו הוא עומד לצאת), התיישב לידי ואמר לי "אל תכעסי עלי, אני שונא שכועסים עלי, באמת שלא עשיתי שום דבר לא בסדר". הוא הלך ועצרתי אותו, אמרתי לו "חכה שניה, אתה רוצה לדבר?" הוא אמר "כן, אני רוצה לדבר. אני פשוט ממהר לצאת עכשיו, אבל אני רוצה לדבר". והלך.ראוי לציין שהוא מעולם לא ביקש מספר טלפון.מאז לא ראיתי אותו בבסיס, חוץ מחצי שניה שעברתי ליד המדור שלו והוא ישב בחוץ והעביר הרצאה לכמה אנשים. ברגע שהוא קלט שאני עוברת שם שמעתי שהוא התחיל לגמגם ולבלבל מילים. מאז לא היה כלום (כארבעה ימים, ועכשיו סוף שבוע).תראה, אני יודעת שזה מצב בו אני אמורה להגיד שאני צריכה לשכוח ממנו לחלוטין, שאפילו אם הוא רוצה, הוא פחדן מידי מכדי להודות בזה ולפעול על פי זה...אז להגיע למסקנה שאני לא צריכה אותו, ולהמשיך הלאה. היה לי כל כך הרבה יותר פשוט שהוא יגיד לי "לא רוצה אותך", כי אז היתי משלימה עם זה ועוזבת את זה. אבל אני יודעת שהוא רוצה אותי. אני לא יודעת איך להסביר את זה, לפי ההתנהגות שלו לידי, המבוכה שלו, הבעות הפנים שלו. זה קשה לי נורא, כי אני כמעט לא מכירה אותו וכבר זה הפך לכל כך כבד.אם אני אפנה אליו עוד פעם אחת זה כבר יהיה מוגזם, אולי הוא עדיין חושב על זה.אתה חושב שאני צריכה לעזוב את זה, כי זה כבר התפוצץ?או להמשיך לעשות דברים כדי לגרום לו להבין, או לגרום לזה לקרות, ויתכן להתמודד עם פגיעה שוב?אשמח לתשובה, ותודה..

אולה יקרה,
אני חייב לעצור את זה כאן. עם כל הצער, ואולי גם למרות העניין שהסיפור שלך מעורר בקרב הקוראים שאולי רוצים לדעת מה ההמשך. הסיבה היא שיש פניות רבות, שאני צריך להיענות לכולם, ואיני יכול להפוך את הפורום הזה לטיפול אישי צמוד למספר פונים, ולעקוב אחר כל שינוי שחל בחייהם. זו אינה מטרת הפורום. ברור לי לגמרי שמאד עוזר לך להפנות את השאלות שלך אלי, ולקבל תובנות ולהמשיך הלאה, אבל אם את מרגישה שזה מה שאת צריכה, יש דרכים לעשות את זה. היכולת שלי לעשות זאת באופן פומבי, מוגבלת. ואני חושב שלמרות שיש לך חוסר בטחון מסויים במה שאת צריכה לעשות, ובאופן טבעי, כי את לא יכולה לדעת מה באמת עובר בראשו של הבחור, את צריכה להתחיל להפעיל את השיפוט העצמאי שלך, ולתת לו בטחון. וגם אם תטעי פה ושם, הרי תהיי בתחום הנורמלי. כולנו טועים, פה ושם. מזה בדיוק לומדים, או משתדלים. וככל שתהיי קשובה לעצמך יותר, ופחות פגועה מכשלונות, כך תלמדי מהר יותר.