הצורך שלי מול הצורך שלו

שלום
!שנינו בני 32, עם ילד בן שנתיים ואני כעת בחודש שישי.בעלי מאז ומתמיד נחר. עם השנים מחמיר מאוד. לרוב אני מנסה להזיז אותו קצת, לשים אטמי אוזניים, או עוברת בלילה לישון בסלון. בתקופות ממש קשות (נניח מנוזל) הוא ישן מראש בחדר אחר, אבל לרוב אני זאת שנודדת בלילות וישנה בצורה לא נוחה.היינו אצל שני רופאים, אומרים שהפתרון היחיד הוא ניתוח אבל אין ערובה שהמצב לא יחמיר במקום להשתפר.בעלי אומר שהוא מוכן לקחת את הסיכון כדי שיהיה שקט, אבל לחלוטין רומז שזה יהיה על מצפוני אם זה לא יעבוד, ואיך אני יכולה לקחת עליי את הבריאות שלו?אנחנו בד"כ לא רבים יותר מדי, בעלי השקפת עולם דומה ויודעים לעשות פשרות ולהתחשב. רק בנושא הזה - איכות החיים שלי הולכת ונפגעת, ואני מפחדת שאני מפתחת כלפיו מרמור ועצבים. ברור לי שזה לא אשמתו שהוא נוחר. הוא מציע (בבקרים שאני קמה עצבנית במיוחד) שמעכשיו יעבור לישון בחדר עבודה באופן קבוע, שנמאס לו מהשיחות האלה. אני משתגעת כשהוא אומר לי את זה, אחרי שישן לילה שלם לבד במיטה ואני מתהפכת בסלון, הוא אומר שנמאס לו שאני מאשימה אותו.אני מרגישה במבוי סתום ואני אפילו לא יודעת מה אני שואלת אותך.אשמח לשמוע אם יש לך מה להגיד לי... תודה!

פתרון אפשרי זו מסיכת סי פאפ.איתה בכלל לא נוחרים!!

דניאלה יקרה,
בעלך כבר יודע שזה מפריע לך. נראה לי שהקושי שלך הוא לא לדבר איתו, אלא עם ייסורי המצפון שלך - כי איך זה תכפי את הצורך שלך, שכולל גם את הבריאות והעדר השינה שלך, על הסיכון הבריאותי שלו? - ומה יקרה אם זה לא יעבוד?זה הקושי שלך, לקיחת האחריות, והקושי לשים את הצורך שלך לפני הצורך שלו. את מדברת איתו הרבה, עד שאפילו "נמאס לו מהשיחות האלה" כפי שכתבת. קחי בחשבון שהצורך שלך הוא גם הצורך שלו. אם את לא יכולה לחיות איתו, ואם את לא ישנה בלילות, גם לזה יש השפעה הן עליו והן על הזוגיות שלכם והן על איכות החיים שלו, גם. אז מותר לך לקחת אחריות, אם הוא לא יכול בעצמו.