החלטה על קשר: מתי להרים ידיים?

שלום רב,
נפרדתי לפני כ3 שבועות מבן זוגי ב9 החודשים האחרונים. אני גרושה עם 2 ילדים והוא רווק. במהלך הזוגיות שלנו נפרדנו מס' פעמים לשבוע שבועיים כאשר תמיד זה היה ביוזמתו. תמיד היתה לי הרגשה שאינו יכול להכיל את העובדה שאני גרושה עם ילדים (הוא בן 35 ואני 38) וכל פעם היה נשבר וחוזר חזרה ואומר שאני המשפחה שלו. כל פרידה הקלה על ההתמודדות עם עובדת הילדים יותר ויותר טוב.יש לציין שהוא עשה מאמצים גדולים להצליח בכל המורכבות הזאת. גם עם המשפחתיות שלי היתה לו בעיה, למרות שטרם הכירם,גם עם זה שאני לא עובדת מספיק ועוד..את הפרידה האחרונה אני יזמתי..לא יכולתי יותר לשאת את הבלבול שלו שעדיין בעט מתוכו והכי חשוב את אופיו הקשה. ילדותו היתה טראומתית וקשה ולא היתה לו תמונה של זוגיות נכונה. כשאני איתו אני מרגישה ששני אנשים "גרים בתוכו" האחד רך, אוהב, מעניק, קשוב שאפתן ונמרץ והשני הרסני,מתלהם, נעלם לכמה שעות בעקבות כעסים, לא מתמודד עם תסכולים ותמיד מאשים את המצב הרגשי הקשה שהוא נתון בו בגלל משפחתו. ביקשתי בעבר שילך לטיפול והוא הסתייג מהמחיר והיעילות. היום הוא מוכן להכל אבל אני כבר לא. אני כותבת כי חשוב לי לדעת האם ניתן לעשות כאן משהו או שעליי להמשיך קדימה. אנחנו מאוד מאוד אוהבים והקשר ביננו ברמות הכי עמוקות שיש. הוא מנסה כל כמה ימים לשנות את החלטתי אך אני איתנה בדעתי לא כי אני לא אוהבת אלא כי הרמתי ידיים ממנו.

ליהי יקרה,
את לא רוצה ללכת לטיפול, אבל את כן רוצה שעל סמך מכתב אחד שלך אחליט אם יש סיכוי לקשר שלכם. איך אני יכול? לו היית כותבת לי שאת לא סובלת אותו, שהוא מעצבן אותך כל הזמן, שאת לא נמשכת אליו ושאת לא יכולה לכבד אותו, הייתי אומר לך שלקשר הזה אין סיכוי. אבל את כותבת שאתם מאד אוהבים, ושהקשר ביניכם ברמות הכי עמוקות שיש. במקרה הזה, ובמצב הידע שלי אוכל רק לומר לך שאכן אין סיכוי, אבל רק בגלל שהרמת ידיים. נתת לי מספיק סיבות להבין שזה לא קל, אבל לא מספיק סיבות לומר שאי אפשר. אולי אי אפשר, אבל בלי לדבר איתכם, לבחון, לגשש, ולנסות להשפיע על אורך הרוח שלכם, להבין את הפחדים שלכם ולהראות לכם מה אפשר לעשות אחרת, לא אוכל לדעת אם זה אפשרי או לא.