הורות יחידנית: מבט פסיכולוגי

כאם חד-הורית מבחירה, הבוחרת (בשלב זה לפחות), גם לוותר על זוגיות, מעניין אותי איך מתייחסת הפסיכולוגיה האבולוציונית לתופעה זו של הורות יחידנית מבחירה, תופעה שהולכת ותופסת תאוצה בעולם כולו. מנקודת המבט שלי הבחירה בדרך זו מאפשרת לאם להתמקד ולהתמסר לילד, בלי צורך ל"טפל" ולמלא צרכים של בן זוג, כאשר הויתור כתוצאה מכך, על התועלת שבחיי זוגיות, נראה שולי וזניח לעומת היתרונות. לי נדמה שהתופעה מדמה תהליכים שמתרחשים אצל בעלי חיים רבים ובמובן זה נראה לי שאנחנו חוזרים לטבע. מה דעתך?

סבלימינל יקרה
(ומסרי ד"ש לצללית),אני לא מכיר התייחסות ספציפית מחקרית לנושא של הורות יחידנית, מנקודת מבט הפסיכולוגיה האבולוציונית, אבל אוכל להשיב לך על-פי ההגיון של קו החשיבה הזה. ממילא מי שמייצר את התינוק, זו האם. היא עושה את עיקר ההשקעה הראשונית. אלא שלאחר הלידה, כאשר היא היתה מוגבלת ביכולת שלה להגן עליו ולאסוף לעצמה ולילדיה אוכל, נוצר צורך בחיי שיתוף. צורך זה יצר בגבר ובאשה רצון בשיתוף פעולה, לצרכי גידול ילדים. אלא שצורך זה אינו סותר גם צרכים אחרים, של סטאטוס, של צרכים זוגיים קצרי טווח (ואלא קיימים הן בגברים והן בנשים, אם כי בסיטואציות שאינן דומות בהכרח), של עצמאות ויכולת להחליט לבדנו על דרכנו ולא להיות כפויים על-ידי אחרים, ועוד.המצב הכלכלי החדש, של עצמאות כלכלית נשית, יצר מצב שבו לפעמים אשה מעדיפה עצמאות על תנאי זוגיות שאינה טובה דייה, להערכתה, ועדיין היא יכולה לגדל ילדים. הקושי היחיד שעלול להתעורר במקרה כזה, כאשר היא באמת יכולה לעשות הכל, הוא עד כמה הילדים, הגדלים ללא אב, אמורים ללמוד מגיל צעיר את תפקיד האב, ואת מנהגי אדם זכר, כמודל לחיקוי או כמודל לבן זוג. יש סימנים לכך שאמנם מודל כזה עוזר (כן, כמובן כאשר הוא מוצלח, ונכון גם שהוא מזיק כאשר הוא לא מוצלח), אבל אני לא מכיר מחקר שבאמת בדק בצורה אובייקטיבית את הנושא לעומק.