הומור בזוגיות: איך לטפל בקונפליקט

ד"ר אורן שלום רב,אשמח מאוד מאוד להתייעץ איתך בנושא שמאוד מטריד אותי.אני בת 31, נמצאת במערכת זוגית כחצי שנה עם בחור שהכרתי בטינדר. בחור מקסים, טוב לב, ערכי, חכם, קשוב, יודע להכיל ביקורת ולהתנצל כשצריך, יש לנו סקס מעולה ומשיכה הדדית. הוא מאוד מאוד בעניין שלי ולוקח את הקשר ברצינות.לצד הטוב יש בו גם דברים שמאוד מעיקים עליי- הוא אמנם יכול להתנהג בבגרות אבל יש בו גם צד נורא ילדותי והוא גם היפראקטיבי ברמה לא סבירה. זה לא קורה כל יום.. אבל בערך פעמיים בשבוע הבחור מאבד את זה. לא מפסיק לזוז, להציק ולעצבן בכוונה. גם כשאני כבר מראה לו שזה לא מצחיק אותי ושאני חסרת סבלנות, הוא לא מפסיק, כאילו מושך את הסופים עד שנשאר טעם רע.אני בחורה שאוהבת לצחוק ולהנות. יש בי צד רציני מאוד אבל גם צד ילדותי וכיפי אני מנסה להיות סבלנית כלפיו באותם מצבים. חשוב לי להכיל את בן זוגי ולנסות "לזרום" עם הצחוקים שלו. אבל הסיטואציות המדוברות קשוחות ביותר עבורי. במוקדם או במאוחר אני מאבדת סבלנות ורק רוצה לחזור לדירתי. זה פשוט מוריד לי ממנו. יתכן שתגובתי הרגשית חסרת פרופורציה אבל זה לא נשלט.הערתי לו כמה פעמים ויש שיפור אבל זה באופי שלו ולא חושבת זה יעלם. הבנתי שאם אני רוצה להמשיך את הקשר אני צריכה לקבל את זה והחלטתי לעשות כך בינתייםלמרות מה שכתבתי, אני מרגישה שמדובר במתנה אמיתית ויש בו את כל התכונות הטובות והחשובות שקיוויתי למצוא בבן זוגי לחיים "על הנייר".הבעיה הגדולה היא שאני פשוט לא מצליחה להתאהב בו ולרצות איתו עתיד משותף (אולי מוקדם לחשוב על כך אבל מבחינתי בגילי זה בלתי נמנע). אני יודעת שבזוגיות יש תחושות כאלו.. אבל מדובר בקשר חדש יחסית וזה קצת מוזר. אציין שמעולם לא הרגשתי חוסר סבלנות בכזה אופן לבן זוג בעבר (מצד שני הקשרים הקודמים לא הצליחו מן הסתם.. אז יתכן שזה טיפשי לנסות ולהסיק מהם משהו).מרגישה המון עליות וירידות ברגש.. מאוהבת לכמה ימים, מרגישה שנוכל להתגבר על הכל ויש ימים שאני לא יכולה לסבול את הבנאדם, מרגישה מועקה ולא מצליחה להבין אם אוכל לסבול אותו חיים שלמים.רוצה להאמין שיש תקווה שדברים יסתדרו.. שאולי לוקח לרגש קצת יותר זמן להיבנות הפעם ושכדאי לתת הזדמנות כי אהבה יכולה להיבנות (הרי היתה מגמת שיפור וזה נותן תקווה!). אני שומעת סביבי עד כמה חשובות תכונות של כבוד, כנות והכלה הדדית בפרטנר לחיים ושחשוב לתת הזדמנות לקשר בריא שכזה.. הרי ההתאהבות חולפת ונשארת התקשורת הטובה.אנחנו יחד חצי שנה שמצד אחד זה לא הרבה ומצד שני זהו פרק זמן שרבים יגידו שהוא מספיק כדי להעיד על קשר ורגשות.אני מוכנה לעבוד קשה עם עצמי כדי לנסות ולשים את ה"חסרונות" שלו בצד.. הרי גם אני מבינה שמדובר כאן ב"צרות של עשירים"! הבחור על פניו מתאים לי מאוד והחסרון של ההיפראקטיביות נשמע כל כך פעוט לעומת כל היתרונות... אז אני מנסה לחשוב חיובי כל הזמן. "לכפות" על עצמי מחשבות חיוביות. בנוסף טופלתי אצל פסיכולוגית תקופה והנושא עלה אך לא הצלחתי להגיע לתובנות ואני מבולבלת נורא.אם הצלחת לקרוא עד כאן אני מודה לך מאוד... אשמח לדעת מה דעתך על הסיטואציה באופן כללי והאם מקריאה אובייקטיבית יש כאן סיכוי בעיניך או שזה בזבוז זמן... כמובן שלא מצפה שיחליטו בשבילי, רק מחפשת משהו שיאיר את עיניי.

עמית יקרה,
אני יכול להבין את הקונפליקט. הומור יכול לפעמים להתקבל כסימן של חוסר הקשבה או סבלנות, וכחוסר אמפתיה. לפעמים את רוצה את ההקשבה, הסבלנות והאמפתיה כדי להרגיש שיש לך שותף לצרכים שלך, ולהתלבטויות, ומישהו שיודע לנחם. מצד שני, הומור הוא גם מנגנון הגנה, כמפלט אל אסוציאציות 'לא רלוונטיות' שמקלות על פחדים או על מעמסה רגשית, ולפעמים זה באמת פשוט סוג של 'זהות', אישית, הדרך שבה הוא מרגיש שהוא מבטא את עצמו ואת האישיות שלו. ובמקרה הזה, לכאורה יתכן שהוא מרגיש שאת מבקשת ממנו להיות מישהי אחר, ולא 'הוא'.את צודקת – כל זה הוא סימפטום לבעיה מסויימת בתקשורת, אבל אולי לא באופן שבו את רואה את זה. כלומר, ברור שאת רוצה תקשורת כנה, פתוחה, אמפתית, כי בעזרתם אנחנו מקבלים החלטות בקשרים זוגיים, ובעזרתם אנחנו מרגישים שיש לנו שותף לחיים. אבל התקשורת שאתם אולי צריכים לשפר היא היכולת שלך ושלו לעצור את מצב הרוח הבדחני שלו במקומות שבהם זה באמת לא מתאים לך. יתכן שהדרך היא לדעת איך לומר לו את זה, יתכן שהדרך היא להראות שאת נעלבת ומתרחקת ממנו – אבל כל זה מבלי לשבור את הכלים, ולקבל פיוס שלו כאשר זה קורה. כי כך הוא ילמד להבין את המקומות שבהם זה לא מתאים ולהפחית ולעצור כאשר זה יקרה שוב, וכאשר לא יזהה מראש מתי זה לא מתאים (וזה יקרה שהוא לא תמיד יידע מתי לא להתחיל), ולקצר את הזמן עד לניסיון לפייס אותך, כי הוא ירגיש מתוגמל, ושאת שמחה בו כאשר הוא מבין. אם הוא איש טוב, כפי שאת מספרת, הוא ילמד. גם אם זה לכאורה פוגע בתחושה שלו של זהות. ובתנאי שהוא ירגיש שאת מעריכה את זה שהוא לומד, ולא שאת נרתעת או נפגעת מעצם העובדה שהוא מה שהוא.