הבדלים בהתנהלות מקצועית וזוגית

שלום,
יש שני נושאים שמעסיקים אותי מאוד - התמודדות עם שינויים ולהבין מה עוצר אותי מלהכיר גברים.בת 46, גרושה +1, נראית צעירה לגילי.אחרי הגירושין הייתי כשנתיים לבד מתוך ניסיון להתמודד עם השינוי בחיים. הגירושין היו נכונים, אבל השינוי וההסתגלות למצב החדש היו מורכבים עבורי.היו מספר גברים מזדמנים בתקופה הזו, חלקם כי פתחתי פרופיל באתר הכרויות. פתחתי וסגרתי, פתחתי וסגרתי - מתוך תחושה שהמדיום הזה לא נכון עבורי.הכרתי בן זוג באחד הפרוייקטים בעבודה (שם דווקא היכולת שלי להתמודד עם שינויים גבוהה למדי). הזוגיות אמנם נמשכה כמה שנים, אבל אף פעם לא הייתי לגמרי שלמה איתה, וגם נפרדנו כמה פעמים וחזרנו. בשנה אחרונה חשתי דעיכה מצידו והיחסים נמשכו על אש מאוד נמוכה. כנראה שמשכתי אותם מתוך חשש לשינוי, מתוך פחד להיות לבד, מתוך ידיעה שבשביל זוגיות אחרת אני אצטרך לשוב לאתרי הכרויות שאני כל כך סולדת מהם. די במפתיע הסתבר מתוך שיחה כנה שהוא לא נמשך אליי יותר. ושוב בדומה לגירושין למרות שאני הייתי זאת שהיתה פחות בעניין כל השנים, לקחתי את זה קשה.כרגע מנסה להבין איך אני ממשיכה. לא רוצה להיות שוב לבד. מצד שני לא מעוניינת להכנס ל"שוק ההכרויות". הקטע הזה שאני רוצה שהדברים פשוט יקרו - לא באמת מניב תוצאות וגורם לי לעוגמת נפש ותסכול.אני אישה מינית וזקוקה למגע. לא מעוניית במגע מזדמן, אלא במגע שבא מתוך מחוייבות רגשית, אכפתיות, רצון להעניק ולקבל, מתוך שותפות, מתוך אהבה.אז איך מתמודדים עם שינויים מבלי להרגיש "סוף העולם", מבלי לשקוע ברחמים עצמיים? מבלי "לטפח" את העניין הזה של מחכה שהדברים יקרו מעצמם מבלי שאני אעזור להם לקרות?אני רק רוצה שיקרה, אבל לא מצליחה להכריח (זו המילה המדוייקת) את עצמי לצאת מאיזור הנוחות שלי - לא אתרי הכרויות, לא פעילויות פנויים/פנויות משום סוג, כלום...השיתוק הזה שתוקף אותי בחיי האישיים כמעט ולא קורה בתחומיי עבודה.

טל יקרה,
אכן, כפי שהבחנת, יכול להיות הבדל במידת ההעזה והאסרטיביות בין ההתנהגות שלך בעבודה ובהיבטים המקצועיים לך, לבין ההתנהלות האישית מול בני זוג פוטנצליאלייים. לפחות כי להתנהלות המקצועית, עם או בלי קונפליקטים, שינויים והתאמות – את רגילה. קצת כמו אנשים שמפחדים מטיסות, בעוד שהם לא פוחדים מנסיעה במכונית למרות שנסיעות במכונית מסוכנות יותר. סטטיסטית לפחות. ההרגל מאפשר התמודדות טובה יותר עם פחדים וחששות.גם ההתמודדות המקצועית וגם ההתמודדות בחייך האישיים (עם בני זוג אפשריים) מעמתים אותך עם היכולות שלך, עם האיכויות שלך ועם התדמית שלך בעיני עצמך, אלא שלא בהכרח באותו המישור. ובדיוק כפי שאמרתי לגבי הפחדים – היות שאף אחד מאיתנו לא מושלם באף אחד מההיבטים האלה, יותר קל לנו לקבל את אי השלמות באותם רבדים שבהם אנחנו נפגשים שוב ושוב. את זה את עושה פחות במישור האישי, ולכן אכזבות ונפילות מפילים אותך קצת יותר עמוק מאשר אלו שבמישור המקצועי, כי את אלה את יודעת להבין טוב יותר, לשים אותם בפרופורציות, לתקן ולהמשיך הלאה.זה רק חלק מהתמונה. החלק האחר הוא התקווה למרכיב אישי מאד חשוב, והוא חיים משותפים עם מישהו. כלומר, זה לא רק איך את בעיניו, אלא גם איך הוא בעינייך, ואיך יוצרים התאמה שתחזיק מעמד לאורך זמן רב? איך יוצרים את האלמנט הרגשי המשמעותי כל כך של אהבה? איך לא טועים?כן חשוב ואפשר שלא להמתין עד שדברים "יקרו". אבל יש לזה מחיר, והוא התמודדות או עם "שוק ההכרויות" או עם "הכרויות" ללא שוק, אבל עם תדירות גבוהה יותר (נגיד, דרך חברות ש"ימליצו" על בני זוג אפשריים, או שימליצו עלייך לבני זוג אפשריים. ממש כמו עם מכוניות לעומת מטוסים, ההרגל הופך את זה ליותר קל, אבל הקושי במקביל הוא גם האכזבות. גם בשוק הזה יהיו גברים איכותיים ומתאימים, אבל השונות תהיה גדולה מאד, ולכן גם הרבה אכזבות והרבה צורך להתמודד עם מי שלא מתאים וגם עם אותן פגישות שיגידול לך, בצדק או שלא בצדק, שלא התאמת לסטנדרטים של הצד השני. זה יכול לערער, אבל רק כאשר תביני שזה היה באמת גבר איכותי שמתאים ויודע לקיים חיים משותפים ומכבדים, ושתביני שהיתה יכולה להיות התאמה דו צדדית. מרבית הדחיות מגיעות מגברים שלא יודעים לעשות את זה ו /או שלא מתאימים לך לזוגיות ארוכת ימים, למרות איכויות אחרות שאולי יש להן ושיכולות למשוך. כמו כל דבר, לדעת מה את רוצה ואיך לעשות את הסינון הנכון, ואיך לא להיגרר לסחף או להתמכרות של נסיונות, זה תהליך שעובד טוב יותר ככל שאת שקולה יותר, וככל שאת מנוסה יותר. השאיפה היא להגיע למטרה שלך במהירות, מבלי שתצטרכי להיות "מנוסה" יותר.אפשרות אחרת, טל, היא ללכת לטיפול במקביל, עם מישהו מקצועי ומנוסה שילווה אותך בתהליך הזה כך שתהיי בו הרבה יותר ממוקדת ומחוזקת, גם כאשר יהיו דברים שלא יעבדו כמו שצריך.

תודה. כרגע אני בשלב שלא מצליחה להניע את עצמי לכיוון הכרויות.מתוך חשש מאי הצלחה, מתוך סלידה מאתרים (וחוסר בהמלצות של חברות/ים)...אולי באמת המלצתך לטיפול יכולה להועיל לי. תודה

טל יקרה,
אם כך, את מוזמנת גם לבדוק את האפשרות שלשיחה חד פעמית איתי, טלפונית (לחצי על הקישור). זה הרבה יותר קל ונגיש מאשר החלטה על הליכה לטיפול, ואולי השיחה תקל עלייך להחליט על המועד שבו תרצי לעשות את זה, ואולי גם באיזה אופן.