האם זה כל מה שיש? שאלות בזוגיות

בת 38 בעלי בן 42. נשואים 13 שנה +2 ילדים מדהימים אך קשים (קשב וריכוז).אני עובדת מהבית כבר 4 שנים כדי להיות עם הילדים. ימים שיגרתיים: עבודה, מה לבשל, סידור הבית, שעורים התעסקות עם בית הספר ועוד.המשבר בזוגיות החל לפני מספר שנים שכמעט התגרשנו -זה הגיע מצידי.חוסר חשק מיני מצד שנינו יחסים של אחת לחודש חודשיים לפעמים יותר.אין פירגון, חוסר חום ואהבה, אני מרגישה שאני לא נמשכת אליו והתחושה היא שאנחנו שותפים שחיים יחד ולא זוג. אנחנו לא יוצאים ומבלים יחד למרות שאחת לחודשיים אני מנסה לשוחח ולאמר את שעל ליבי אך שום דבר לא זז.הוא לא רוצה להתגרש ומדרג את הזוגיות שלנו כ-9 בעוד שאני מדרגת כ-1 זאת אומרת שהפערים מאוד גדולים בין מה שהוא מרגיש ובין מה שאני מרגישה. כשאני מתחילה לדבר על זה הוא הופך למאוד תקיף בקולו.כל מה שאנו עושים בלילה זה לצפות בטלויזיה וזו בעצם תכלית הזוגיות שלנו.הוא באמת גבר טוב, ואני אוהבת אותו כמו חבר אך לא כמו בן זוג הוא עוזר במטלות הבית וכדומה אך הוא לא שם בשבילי אלא אם כן אני בוכה ומתפרקת.

סמוד יקרה,
כאשר החיים קשים יותר, או שגרתיים יותר, אנחנו מעלים בזכרון את התקוות, ובעיקר גם את השאלה: זהו? זה כל מה שיש?יש מי שמסתפק בזה. כמו בעלך. אולי כי יש לו בכל זאת עניין בחיים, ואולי כי הוא חושש מתהפוכות ומשינויים. ואת מרגישה את הצורך להיפרד, אולי כי הציפיות שלך מהזוגיות ומהחיים (ריגושים, רגשות) היו גבוהות יותר. ואולי האמת, אם יש דבר כזה, נמצאת באיזה שהוא מקום בינך לבינו. שאפשר לצפות ליותר בזוגיות שלכם ממה שהוא מצפה לו, ושיש בזוגיות שלכם יותר ממה שאת חושבת, כי הציפיות הגבוהות שלך, אי שם בפיסגת האוורסט, רחוקות מדי מכדי לראות את הגבעות שבמישור.