דירה בתל אביב: מתי הזמן הנכון?

ד"ר שלום,אני ובעלי בני 28, נשואים שנתיים וחצי והורים לילד בן שנה. "בעייתי" היא כזאת:אני נולדתי בתל אביב וכל משפחתי גרה בתל אביב. בעלי נולד וגדל בישוב מסויים בדרום, במרחק של כשעה נסיעה מתל אביב. כשהתחתנו, בעלי ביקש שנגור בעיר הולדתו, מאחר ומחירי הדירות שם זולים הרבה יותר. הסכמתי איתו, למרות שאני אוהבת מאוד את תל אביב ולא כל כך אוהבת את עיר הולדתו של בעלי... פשוט חשבתי כמוהו - שלא כדאי לקנות כבר מההתחלה דירה יקרה שתכבול אותנו למשכנתא כבדה ללא יכולת אמיתית להתקדם. לי תמיד היה חשוב לגור קרוב למשפחה (בין אם זו משפחה שלי או משפחה של בעלי) מאחר וידעתי שמאחר ושנינו עובדים במשרה מלאה ותובענית, וודאי נצטרך עזרה עם הילדים שיוולדו לנו. גם בעלי חשב כך. חשבתי, וגם בעלי חשב, שאם נגור קרוב לאימו היא תעזור לנו. סיכמנו שנעבור לעיר הולדתו של בעלי למשך כמה שנים (דיברנו על 5 שנים פחות או יותר) ואז נחזור לתל אביב.קנינו דירה שאנחנו מאוד אוהבים בשכונה מאוד יפה ובמחיר טוב מאוד. המשכנתא אכן לא מכבידה, אנחנו חיים חיי נוחות ומותרות, אבל... אני לא מצליחה להתאקלם מכמה סיבות. ראשית, אני פשוט לא אוהבת את העיר הזאת. יכול להיות שזה בגלל שאני כל כך מחוברת לתל אביב ולחיים במרכז ולכן קשה לי עם המעבר הזה (אנחנו גרים בדירה הזאת כבר שנתיים). גם הנסיעות כל יום לעבודה קשות ומתישות מאוד. אבל עם כל זה יכולתי אולי להסתדר. הבעיה העיקרית היא שאינני מקבלת שום עזרה מחמותי או ממשפחתו של בעלי.חמותי התאלמנה לפני כעשר שנים ויש לה עוד בן ובת בני 20 + שגרים אצלה. כאמור, יש לי תינוק בן שנה, ולפעמים - בגלל שגם אני וגם בעלי עובדים, קורה שאנחנו צריכים עזרה. אני רוצה להדגיש שאנחנו ממש לא "מתלבשים" על חמותי יותר מידי. ממש ממש לא. הפעמים שביקשנו ממנה שתבוא לשמור על בנינו, למשל, הן נדירות. מאז שילדתי נסענו כמה פעמים לנופש ותמיד לקחנו אותו איתנו (זה גם מנוגד לדעותיי להשאיר תינוק קטן לזמן ממושך הרחק מהוריו). גם למסעדות או ארועים אחרים שאנחנו הולכים אנחנו בדר"כ לוקחים אותו איתנו. רק כשמדובר בארועים שאליהם אי אפשר לקחת ילדים אנחנו מבקשים ממנה שתבוא לשמור עליו והיא עושה זאת, אמנם, אבל בחוסר חשק בולט. היא מאחרת, אומרת שהוא בוכה כל הזמן, מקטרת שקשה לה...השבוע הייתי חולה מאוד מאוד, כל הגוף כאב לי ובקושי יכולתי לזוז. הייתי בבית שבוע שלם. חמותי לא הופיעה אפילו פעם אחת לדרוש בשלומי או להביא לי סיר מרק, למשל, למרות שהיא גרה במרחק של 5 דקות הליכה מביתי. אני לקחתי את בני מהמטפלת והייתי איתו עד שבעלי חזר מהעבודה למרות שהיה לי קשה מאוד ולמרות שפחדתי להדביק את בני - פשוט היא לא הציעה שום עזרה. אני לא רציתי בכלל לבקש וגם בעלי כנראה שלא.בני כבר בן שנה, מעולם לא קרה שחמותי באה אלינו סתם כדי לשחק איתו או להנות ממנו. היא אוהבת את בני מאוד, אין לי ספק, אבל מראה זאת רק כשנוח לה או באופן שמתאים לה.יש עוד המון סיבות שגרמו לי להבין שאין לי על מי להישען. היחסים ביני לבין חמותי מעולם לא היו חמים במיוחד, אלא רק "קונקרטיים". אנחנו מאוד שונות, עם השקפות עולם שונות ויש לנו מעט מאוד נושאי שיחה. בנוסף, אני יודעת שהיא לבד ושהיא עובדת, אבל יש לי את המודל של אימי: היא עובדת קשה עוד יותר, כל מטלות הבית מוטלות עליה בלבד (אבי, שיחייה, לא עוזר לה כלל) ובכל זאת היא עוזרת המון לכל אחיי ועושה זאת בשמחה רבה. אני יודעת שחמותי אינה חייבת לי או לבני כלום, ושהיא רק סבתא ולא אמא, אבל מה לעשות שצריך עזרה מידי פעם. אני גם רוצה שבני יהנה מסבתא שמשחקת ומבקרת ולוקחת מידי פעם את נכדה לטיול בפארק...דיברתי עם בעלי ואמרתי לו שאני רוצה לחזור כבר עכשיו לתל אביב. האמת היא שהעליתי את זה כבר מספר פעמים בעבר, אבל לא הייתי החלטית ורצינית מספיק, ותגובתו הצוננת והלא נלהבת של בעלי גם הורידה אותי מהנושא. אבל עכשיו זהו, החלטתי שאני רוצה לחזור לתל אביב ולהיות קרובה למשפחתי. השבוע שהייתי חולה "הפיל לי את האסימון" סופית. אמרתי לבעלי בדיוק מה מפריע לי ומה גורם לי לרצות לעזוב. הוא מאוד התעצב מזה. בעבר דיברנו לא מעט פעמים על היחסים הצוננים ביני לבין אימו - הוא תמיד הסכים איתי שאימו לא בסדר אבל אמר שלדעתו גם לי יש חלק בעניין. יכול להיות, אבל זו המציאות. ואני לא יכולה יותר... בעלי לוקח המצב ביני לבין חמותי מאוד קשה, זה גם עורר לא פעם ריבים בינינו. אבל כעת הוא אמר שהוא מרים ידיים וזהו.הוא אמר שלמעני הוא מוכן שנתחיל לחפש דירה בתל אביב למרות שלדעתו אפשר היה לחכות עוד כמה שנים כדי שיהיה לנו קל יותר כלכלית לעבור. כלומר, הוא הסכים רק למעני למרות שלדעתו זו טעות. אני חוששת לעשות את הצעד הזה כשהוא לא שלם עם זה. בכל זאת, מדובר ברכישת דירה. אני לא רוצה שזה יהיה בגלל שאני "מכריחה" אותו. אני חוששת שאח"כ המצב "יתהפך" ואני אהיה מאושרת והוא ממורמר... אמנם מראש סיכמנו שנחזור לתל אביב ומלכתחילה גם הוא וגם אני דיברנו שאת חיינו אנו רוצים להעביר במרכז ולא בדרום, אבל התכנון היה לחכות עוד קצת, משיקולים כלכליים.ד"ר, מה לעשות? האם להתעקש?

ליבי יקרה,
לא. מוטב שלא תלחצי עליו, ותישארו בעיר הדרומית עוד כמה שנים. רק בעוד כמה שנים, כאשר תתבססו יותר, ו"הנחיתה" בתל-אביב תהיה רכה יותר, חפשו דירה בתל-אביב.טוב, אם השורות למעלה קוממו אותך מאד, אז אולי באמת כדאי להתעקש.