דיאלוג עם פסיכיאטר: תרופות וטיפול

שלום
לך ד"ר. בעבר כתבתי לך ועזרת לי מאוד. ברשותך יש לי שאלה נוספת. בן זוגי התחיל לקחת כדורים חדשים נגד דיכאון. הם היחידים שסוף סוף הפכו את הבן אדם שרוצה למות לאחד שמתפקד, קם מוקדם, רוקם תוכניות וכו'. העניין הוא שהם גם הפכו אותו לשטוח רגשית. קראנו יחד בפורומים והמון מדווחים שנקודתית הכדור הזה הופך אנשים לnamb. הוא כבר לא מתעמק בשיחות שמערבות רגש, הכול הופך להיות מאוד ענייני, ואני (כאחת שנותנת גם מקום לרציונל בחיים) מרגישה לידו כמו ילדה רגשנית ופתטית, עד כדי כך הפער נעשה גדול. מרגישה שאם אבקש ממנו להפסיק זה מעט אגואיסטי מצדי, כי הוא סוף סוף חי ולא רוצה למות והחלפת כדור זה לא דבר פשוט, זה לרוב כרוך בנפילות של הסתגלות וכו', כואב לי הלב לעשות לו את זה. מצד שני, הוא רובוט, שונה שנות אור מהבן אדם שהכרתי. לא מתסכל בי, לא מבין רגשות שאני מדברת עליהן, עונה קצר ומונוטוני ומעביר סדר יום גדוש אך טכני לחלוטין. הוא גם מודה בזה. שלא לדבר על כך שמידת החשק המיני שלו שואפת למינוס 4, על אף שזה לא כ"כ חדש. אנחנו כבר שמונה שנים יחד. מה לדעתך עליי לעשות? המון תודה.

סמדר יקרה,
אני מבין מה שאת אומרת, אבל היות שבזה אני לא יכול לעזור בעצמי, אני רואה את מקומי בהכוונה למי שכן יכול לעזור לכם, וזה הפסיכיאטר שנותן לו תרופות. כאשר התוצאה היא אכן מה שאת כותבת, זו לא רק סיבה מוצדקת וראויה, אלא גם סיבה שמצריכה להחזיר אותו אל הפסיכיאטר שלו, כדי שישנה משהו – בין אם זה את התרופה עצמה או את המינון. תרופות פסיכיאטריות אינן תרופות פלא של 'כן' או 'לא'. היות שבדרך כלל השינוי הנדרש המדוייק של המנגנון הנוירולוגי (יצרה וקליטה של נוירוטרנסמיטורים במוח) אינו ידוע מתוך ההתנהגות לבדה, יש אי ודאות לגבי התרופה עצמה ו/או המינון שלה. לכן גם אם הכיוון הכללי ידוע, התהליך הנכון כרוך בלא מעט ניסוי וטעייה, וזה מחוייב להיות תוך כדי דיאלוג עם הרופא המטפל.