געגועים לבן הזוג - מה לעשות?

שלום רב.
אני בת 30. לפני כשנה וחצי נפרדנו אני ובן זוגי לאחר קשר בעייתי והרסני של 5 שנים. היוזמה הראשונית לפרידה הייתה ממנו והפרידה נעשתה בצורה מאוד לא מכבדת על אף שגם אני הייתי באותו ראש להפרד מהסיבה שהיו בינינו פערים בלתי ניתנים לגישור שלא אפרט עליהם כאן. למרבה ההפתעה למרות שסבלתי קשה בקשר עברתי את הפרידה קשה מאוד ונכנסתי לדיכאון שבקושי יכולתי לתפקד. מצבי הקשה נבע גם מגעגועים וגם מחרדה שכן אני הרגשתי שאני כבר מבוגרת וסיכוי נמוך שאכיר גבר חדש. בן זוגי לשעבר היה נחוש להמשיך הלאה: הוא חסם אותי מכל אמצעי התקשורת כדי שלא יהיה בינינו קשר והתחיל קשר חדש עם מישהי אחרת ואני שקעתי בדיכאון קשה וכמה שלא ניסיתי לצאת לדייטים לא הצלחתי ליצור חיבור עם אף אחד. למרבה ההפתעה אחרי 3 חודשים בערך הוא יצר קשר ואמר שרע לו בלעדי ושלא הצליח ליצור חיבור עם הבחורה שיצא איתה אחרי. בקיצור המשכנו בקשר אבל המשקעים נותרו והכל הפך להיות יותר גרוע מקודם, בין השאר כי היו משקעים מהפרידה וגם בגלל שעברתי לעיר אחרת והמרחק בינינו גדל. בסופו של דבר ניתקתי קשר.
מאז אני מרגישה בדידות קשה, דכאוניות, ייאוש וחוסר אונים. חושבת כמה נכשלתי בחיים שעשיתי את הבחירות הלא נכונות. כשבחרתי בגבר הלא נכון ונשארתי בזוגיות רעה שנים ועכשיו מאוחר מידי לקשר חדש. וגם עייפה נפשית מלצאת לדייטים. מרגישה את עצמי בתוך תוכי לא שווה ולא ראויה לזוגיות למרות שאני נראית טוב, משכילה וכו'. מרגישה שאין סיכוי למצוא אהבה. שאני נופלת יותר ויותר למערבולת של חוסר אונים, שאני יודעת שלא אמצא אהבה שאשאר לבד וככה אני מקובעת על התחושה הזאת. אני עייפה גם מהיחס של הסביבה שכאילו מרחמים עלי שאין לי זוגיות ולפעמים גם מרגישה את הזלזול כלפי מהחברה.. גם הקשר עם חברות התרופף כי רובן נשואות או בזוגיות רצינית ואני מרגישה שהן רואות אותי בתור כישלון וזה מגביר את הבדידות שלי. החיים שלי מאוד שגרתיים אני בקושי יוצאת, רב הזמן בעבודה או בבית רואה טלויזיה וקוראת. שאלתי היא איך לצאת מהתקיעות הזאת, מהתחושות הקשות הללו? ואיזו עבודה אני יכולה לעשות עם עצמי נפשית ומחשבתית כדי לשפר את הסיכויים שלי למצוא בן זוג?

Lovelessיקרה,
פעמים רבות אנחנו מתגעגעים לא לבן הזוג שהוא כבר לא, אלא למה שהרגשנו אליו כאשר חשבנו שכן, או למה שהרגשנו כאשר חשבנו שהציפיות שלנו עומדות להתממש, כלומר, למה שהיינו מרגישים לו הן היו מתממשות. וכאשר קשר הולך לאיבוד, גם הציפיות שהיו לנו, על כל קשת הרגשות שלהן, הולכות לאיבוד גם כן, ולפעמים זה אבדן משמעותי יותר.העניין הוא שאת מתייאשת, וממש שלא בצדק. כל כך הרבה נשים הכירו את בני זוגן לחיים אחרי גיל 30, כך שהמסקנה שלך, לכאורה סטטיסטית, שעכשיו מאוחר מדי לקשר חדש, ושנכשלת בחיים, היא ממש לא נכונה.היאוש שלך מביא אותך לדיכאון, ואחד המאפיינים של דיכאון הוא אי עשייה, הסתגרות והימנעות, בין היתר – כדי שלא להתאכזב מחדש, בין היתר, כדי שלא להעצים, עם כל נסיון שלא עבד, את תחושת הכישלון וחוסר האונים. אלא שעצם ההימנעות רק מחזקת עוד יותר את אי העשייה, שכן את אומרת לעצמך – הנה, עובדה, עכשיו לפחות לא 'נפלתי', אז סימן שאני עושה את הדבר הנכון. קוגניטיבית את יודעת שזה לא כך, אבל כך זה מרגיש לך, ואז את ממשיכה להימנע וההימנעות והדיכאון רק מתעצמים.הדרך לצאת מזה היא לבנות לעצמך תוכנית עבודה, ולממש אותה שלב אחר שלב, עם ההבנה שבדרך יהיו כשלונות. תמיד יש, כשעושים, אבל מתישהו, גם הישגים. הם לא יגיעו אם תישארי בבית מול הטלוויזיה. גם את זה את מבינה, אבל המחשבה על המאמץ הנדרש מרתיעה.אם זה לא ימריץ אותך לחזור למסלול, ואם סיפורי הצלחה של כאלו שהצליחו גם אחרי גיל 30 (ותמיד תמצאי כאלה) יעזרו לך לבנות תקווה חדשה מבלי שתגידי לעצמך שהם החריגים, ומבלי לבנות לעצמך סיפורים למה הם הצליחו ולמה את לא יכולה (שזו דרך חשיבה אופיינית לדיכאון ולאיבוד תחושת הערך העצמי) – לכי לטיפול. שווה לך. כי מה תפסידי?ואולי אפילו תרוויחי, חס וחלילה... גם את תחושת הערך העצמי שלך, וגם הדרכה וסיוע בדרך הלא פשוטה שאת רוצה וצריכה לחזור אליה.