גיל ונישואים: מה ההבדל?

שלום
ד"ר חסוןשמי הבדוי הוא מיכאלה. מטעמי שמירה על הפרטיות אכתוב שאני בסוף שנות השלושים. אני גרה בארה"ב, בעיר שנחשבת למקום קר ומנוכר.בתור ילדה צעירה אני זוכרת שלא היו לי בעיות חברתיות, אבל בנקודה מסוימת בגילאי בית הספר היסודי קרו לי כל מיני דברים ומאז לא הולך לי חברתית. יש לי מעט חברים, ומאוד קשה לי ליצור חברויות חדשות ולתחזק אותן.לדעתי זה גם השליך על חיי האהבה שלי, שהיו קשים מההתחלה. זה אף פעם לא זרם, היה לי מאוד קשה להתאהב, גם בחורים לא בדיוק התחילו איתי ברחוב יותר מדי.ובכל זאת, למרות הקושי להכיר והצורך להסתמך על אתרי היכרויות, הצלחתי להכיר בחור (על פניו מאוד מוצלח), להתחתן ולהקים משפחה.חיי הנישואין שלי היו מאוד קשים, רצופים בריבים, צעקות והשפלות עד שלא יכולתי יותר. לצערי גם לא ניסינו טיפול זוגי ברצינות. נשארתי נשואה בגלל עניינים טכניים ובגלל הפחד להישאר לבד. לעיתים היו גם רגעים יפים.אבל לפני כמה שנים לא יכולתי יותר. הרגשתי שאני מבזבזת את מיטב שנותי ומסכנת את היכולת למצוא קשר חדש.גם אחרי הגירושין בעלי לשעבר ואני המשכנו לנסות לשקם את הקשר, וזה לא היה שונה מהותית. מדי פעם בהפסקות יצאנו לדייטים עם אחרים, אך אצל שנינו זה לא הוביל ליותר מדי, הרבה גם בגלל הנוכחות של האחר בחייו.עכשיו אנחנו כבר לא ביחד. אני מרגישה ששוב מאוד קשה לי למצוא, וכמובן הקורונה והעבודה מהבית מחבלים במאמץ. אני חושבת שאני נראית לא רע, אני משקיעה בזה המון, ואני חושבת שגם מבחינת אישיות ואופי יש לי מה להציע. ובכל זאת, מרחף ברקע הפחד שאשאר לבד. כל אחד מכיר כמה נשים מבוגרות בודדות (רווקות\גרושות). כמה רווקים מבוגרים אני מכירה?אני גם יודעת שזה לא אמור לעניין אותי, אבל זה כן: אני חושבת שהסיכויים של בעלי לשעבר למצוא קשר טובים משלי , גם בגלל נסיבות אוניברסליות וגם בגלל נסיבות ספציפיות. איך ארגיש אם וכאשר הוא יהיה בקשר רציני ואול אף יקים משפחה חדשה, במיוחד אם אני אהיה תקועה מאחור?

תוספת:1. אין לי כמעט משפחה. אני כמעט לבד בעולם.2. אני קוראת מדי פעם סטטיסטיקות על נישואין שניים כדי להרגיע את עצמי. הן נורא משתנות, סותרות ולא ברורות אבל מרובן נראה שלנשים קשה יותר או שהן פחות מעוניינות.

מיכאלה יקרה,
זו שאלה חשובה, כפי שאת מבינה, אם את אחרי שלוש שנות נישואים, וילדים בגיל הרך, מאשר כאשר את לאחר שלושים שנות נישואים, עם ילדים בוגרים שכבר עזבו את הבית.

אני בת 37, ויש לי ילד בן 8. לא הגיל הרך אבל ממש רחוק מלעזוב את הבית. הייתי נשואה שמונה שנים.

מיכאלה יקרה,
בינינו, בהשוואה לישראל ולישראלים, כמעט כל מקום בארצות הברית נחשב למקום קר ומנוכר, אבל נכון, יש דרגות שונות של חום אנושי גם בקנה המידה האמריקאי. חייתי מספר שנים בארצות הברית, בצפון הקר ובדרום החם, יש לי בן שחי שם היום עם משפחה משלו, ואני די מכיר את התנאים.את מדברת על בסיס אישי, של קושי להיות בעצמך חמה ופתוחה מספיק כדי ליצור בקלות קשרים חברתיים וחיבורים אנושיים וסביבה תומכת, ואם בארץ זה יכול לקרות באופן ספונטני, כי זה אולי יהיה יותר בקלות דרך יוזמה של אחרים, הרי שם, במקום שבו את גרה, את לא יכולה לסמוך על זה.וכתבת נכון – תקופת הקורונה מרחיקה אנשים עוד יותר, אנשים זהירים יותר במגע, וכל זה מקשה עוד יותר על האפשרות הן של מציאת בן זוג, והן של יצירת מעגל חברתי מעניין, ו/או תומך.אני חושב שאת גם צודקת בפיסקה האחרונה שלך, שבאמת לא צריך לעניין אותך מה קורה עם הגרוש שלך, אלא בעיקר מה קורה איתך, אבל באופן טבעי קשה שלא לעשות את ההשוואות לאחר פרידה, ולו רק כי אם הוא כן יצליח להיות במקום שבו את לא מצליחה, בעיקר אבל לא רק בעניין הזוגיות, אז סביר שתרגישי עוד יותר שנכשלת, ושזו את, ולא הוא ועוד כל מיני מחשבות לא טובות, ופעמים רבות גם לא מדוייקות או שגויות כגון אלו.קל לי לומר לך שהדבר הנכון הוא לדאוג לעצמך עכשיו. קודם כל, כי זה הדבר הנכון, ושנית, כי קל לומר את זה, הרבה יותר קשה להדריך אותך באופן מיידי וחד פעמי.אני טיפלתי ועדיין מטפל בלא מעט ישראלים במקומות שונים בחו"ל, כולל כמובן ארצות הברית. ראי בבקשה את הדף שלי:ייעוץ וטיפול זוגי ואישי לישראלים בחו"ל, וכן את "ייעוץ זוגי טיפול פסיכולוגי מהבית", שהפך כמובן להיות יותר משמעותי ומקובל בימי הקורונה, ואם תרגישי שאני יכול לעזור לך, צרי איתי קשר.