גבולות בשיתוף: עצות ופתרונות

שלום
אורן,

משפחתי היא פרימיטיבית.
בחרתי להתחיל כך, כי אין צורה יפה יותר לתאר אותה.
בן הזוג שלי ואני עברנו הרבה תלאות לאורך מערכת היחסים שלנו,
האמת שלא בגלל משפחתי, אלא בגללנו. התחלנו את הקשר כשאנחנו
צעירים והיינו זוגיות ראשונה אחד של השנייה, לא הבנו תקשורת,
לא דיברנו על הרבה דברים או שדיברנו על דברים אחרים יותר מידי.
בן זוגי עבר תקופה של שנתיים מאוד קשות בחייו, גם מבחינה נפשית וגם
פיזית, ובגלל שגיאות שלי ובגלל שגיאות שלו, הפסקנו לתקשר ונוצרו
בעיות אמון חריפות בינינו. נפרדנו לשנה. בשנה הזו חיכיתי לו, חיכיתי
כי הייתה בי את האינטואיציה שהוא צריך ללכת בדרך הזו לבד, ושהוא עוד יחזור.
בין אם אני זו שתיזום או בין אם הוא, בסוף יצא ששנינו רצינו בכך. שנינו חיכינו.
הוא עבד על עצמו, השקיע בעצמו, התבגר והשתנה, וכך גם אני. אנחנו בני 27 כיום,
התחלנו בני 20. ההתחלה שלנו גם לא הייתה הכי מזהירה. לאמא שלי היה קשה לקבל אותו
בגלל שהוא לא מהעדה, כך גם לסבתא שלי. בסוף כולם התאהבו בו והכל היה נהדר. שיתפתי אותו אז בכך שאני חוששת מהתגובות של אמא שלי, שלמשפחה שלי קשה לקבל אותו, ובכיתי על כך הרבה. באיזשהו מקום אני מאמינה שזה גם מאוד הוריד לו את הביטחון בעצמו, אבל הוא מעולם לא אמר לי על זה דבר. אבל בסוף כולם קיבלו ואהבו אותו. עד שנפרדנו.
וכשנפרדים, זה ידוע שלוקחים צד. אז המשפחה שלי לקחה צד, והלכה איתו יותר מידי לקיצון, והפעם ללא קשר בכלל לעדה שלו. טענו שבנאדם שלא נלחם על קשר כבר לא אוהב אותי, שאני צריכה להתקדם הלאה בחיי, שאין שום סיכוי, שאני מגבילה את עצמי מלפגוש אחרים, שהוא אחלה בחור אבל לא בשבילי ותמיד היה רגיש מידי ופגיע מידי. אמרו שאפילו הרגישו שיש נורות אדומות בסיפור שלנו. והפעם זו לא הייתה רק אמא או סבתא, אלא גם דוד ואבא.
כולם רצו שאוותר. ברור לי לגמרי שלטובתי. אבל זה הלך ונהיה מעיק וקשה מיום ליום. רצו לשדך לי בחורים, דוד שלי היה מתקשר ומנהל איתי שיחות על למה זה לא טוב ולמה הבחור הזוי ולא מבין דבר ושאהבה כבר אין. ואף אחד לא רצה להקשיב לי - שאהבה דווקא יש. אבל כל השאר, זה מה שהיה חסר. כלים שהרווחנו רק כשהיינו בנפרד והבנו מה היינו צריכים ללמוד ומה היינו צריכים לעשות בזוגיות בריאה.
חזרנו. ובהתחלה סיפרנו רק ל-2 אנשים. חבר שלו וחברה שלי. אחרי שראינו שזה מתקדם לכיוון חיובי, החלטנו להרחיב את המעגל. המשפחה שלו הייתה מאושרת וקיבלה אותי בזרועות פתוחות. אבל המשפחה שלי, לא כל כך. אבל לא אמרתי לו את זה. וכאן בדיוק מגיעים הלבטים והחששות שלי. המשפחה שלי אמרה שעשיתי טעות, שהם כמובן ינהגו אליו בכבוד ויהיו נחמדים ונעימים והכל טוב ויפה, אבל בפועל לא מאמינים שזה יחזיק ומאוד לא מעניקים לי את התמיכה ואת ההרגשה הטובה שאני צריכה. אני מרגישה צורך לשתף בזה את בן הזוג. אבל מצד שני - אני תוהה לעצמי אם זה יהיה הצעד הנכון. להסתיר דברים מבן הזוג אף פעם לא נגמר טוב, אבל גם לומר לו את האמת על כל אחד ואחד מבני המשפחה ומה אותו בן משפחה חושב, גם לא נשמע כמו משהו שיגרום לו להרגיש נפלא.
אני רוצה להיות פתוחה איתו אבל לא רוצה לפגוע בו או להוריד לו את הביטחון שוב. ואני גם מכירה את עצמי - כשאני מתחילה לשתף, זה לא יגמר, אני אנבור בזה ואספר לו על כל פחד וכל חשש וזה יגרום לו גם להיכנס למעגל הזה איתי של הפחדים. זה לא בריא.
חייבת לומר שלמשפחה אמרתי שאני מקבלת את דעתם אך לא מסכימה איתה, ושאני שמחה שהם יתנו לו הרגשה טובה, כי סך הכל הם חושבים שהוא אחלה בחור, פשוט לא מאמינים בזוגיות שלנו.
מה הצעד הנכון יהיה לעשות במקרה כזה?

שני יקרה,
יש הרבה בפנייה שלך, עם כיוונים שונים ועם רבדים שונים. אנסה לחשוף כמה שאינם פשוטים.האחד הוא היחסים שבינך לבין המשפחה שלך. יכול להיות שזה לא קשור אליך, אבל הם חושבים שהם מבינים יותר טוב ממך מה טוב לך. למה זה יכול להיות לא קשור אליך? – כי יש אנשים כאלה, שהאופי שלהם הוא לחשוב שהם יודעים הכל יותר טוב מכולם, וזה הדבר הראשון שעולה בראשם, בלי שום קשר לשאלה אם עקרונית הם סומכים עליך או לא. אבל אין ספק שזה מקרין על הביטחון או חוסר הביטחון שלך, ועל השאלה אם את יכולה להיות פתוחה איתם ולסמוך על זה שיתמכו בך בלי שום קשר למה שתעשי, או אם תרגישי ביקורת כלפי ההחלטות שלך, שתערער אותך.וזה מחבר אותי אל הדבר השני שכתבת – שאם את משתפת, את צריכה לספרהכל. את מבינה שזה לא בריא. לכן את חוששת מההתחלה, כי אז הסכר יקרוס, ואז אין גבולות. האם זה כי את חושבת שכך זה נכון? האם זה כי את חוששת שאת לא יודעת לבלום נכון מבלי שיראו, ואז תיראי לא טוב. האם זה כי קשה לך להחליט היכן בדיוק הגבול? – חשבי על זה היטב. כי בלי שום קשר לכל דבר אחר, שני, אני חושב שזה משהו שאת צריכה ללמוד לעשות עם עצמך. אם את לא שמה גבולות לשיתוף, כפי שאני רואה שאת לגמרי מבינה, יהיו לזה נזקים, ולכן זה לא נכון. גם לא לספר בכלל זה לא נכון. את צריכה ללמוד לספר את הסיפור הנכון, שהוא אמיתי, אבל גם לא את כל הפרטים הקטנים שבו. שזה אומר לדעת וללמוד לשקול היטב. למשל, לומר לו שהמשפחה שלך דואגת לך, ורוצה שיהיה לך טוב. ואולי אפילו שהם ראו אותך נשברת בפעם הקודמת, ודואגים לך. מבלי לכנס לפרטים של מי אמר מה, ולמה, ומה בדיוק הם חושבים עליו.כך שיכול להיות שאת צריכה ללמוד לספר לעצמך את הסיפור שאת יכולה לספר, ודרכו ללמוד מה את יכולה לשתף, ואת מי, וכמה. ולא רק מה לספר לו, אלא גם מה לספר להם, ומה לא לספר. בסופו של דבר, זה צריך להיות אצלך תהליך ספונטני וטבעי, ולא מחושב מראש. אבל כשאת לא יודעת את זה, צריך ללמוד את זה.אם את חושבת שזו בעיה משמעותית ביחסים שלך לא רק עם בן זוגך, אלא גם עם המשפחה, ואולי עם אנשים אחרים, ושאת צריכה ללמוד לבנות שכבת מגן מחושבת שתכלול שיתוף טוב וגבול בינו לבין השיתוף המוגזם, נסי לתרגל את זה עם עצמך, ואם צריך – אולי שווה ללמוד את זה כחלק מרכזי בטיפול.