בחירות אחות: תגובתך והתמודדותה

ד"ר חסון שלום,
אני יודעת שההודעה שלי אולי חריגה לפורום זה, שכן, הורות היא דבר נפלא ובעיקר אחרי שנים של כמיהה וחוסר, אבל,אני בתור אחות של, נשואה +3 אחותי הגדולה אחרי טיפולים של 3 שנים הביאה לעולם תאומים.יש לציין שהיא גרה אצל ההורים, מצב כלכלי גרוע, תלותית מאוד, לא מפרנסת, דירה של ההורים וכל ההוצאות של הטיפולים היו על ההורים.גבר, שהיה קצת בתמונה, מראש הוחלט שלא מבשקים ממנו כלום...וכך נוצר מצב שכשסוף סוף הרתה וידעה שאלו תאומים, לא ממש חשבה על הקטע הכלכלי, התמיכה, העזרה.נולדו פגים בשבוע 31, ומאז החל "מחול השדים". כל המשפחה מגוייסת, ההורים שבני 70 כמעט מוצאים את עצמם לא ישנים כל הליילה, מחתלים, מרדימים, משלמים והיא, כאילו לא רוצה להתמודד, חושבת שהכל מגיע לה!אפילו ממני, שאני אם ל-3 די קטנים עובדת 12 שעות מחוץ לבית, לא רק מבקשת, אפילו דורשת.בעלי, שאגב מקסים, עזר ועוזר המון, אבל מתחיל להרגיש כעס!!!יש לציין שההורים נתנו לה את הדירה שהייתה אמורה להיות של שלושת האחים, לא משלמת כלום, קונים לה הכל וגם אין להם זמן בכלל לשאר הנכדים (ילדיי).מרגישה שהכעס אוכל אותי, מצד אחד לא יכולה להפנות לה גב, כי מאוד מאושרת בשבילה, אבל מצד שני, כועסת בטרוף על האפליה, האגואיסטיות שלה.היא תמיד אומרת שהיא בחרה ככה, ומוכנה להתמודד, אז למה לא מתמודדת לבד? למה חונקת את כולם?סליחה על המכתב בטון השונה, אבל לא יודעת מה לעשות.שנה טובה.

אחות של יקרה,
אחותך עשתה בחירה, והבחירה הזו קצת השתבשה לה, ויש לה מחיר שגם את משלמת אותו. מה שמכעיס אותך יותר מכל הואהבחירהשלה. כי בסופו של דבר יצא שהיא על חשבונך, יותר ממה שחשבת. אבל לו היתה אחותך, ללא בחירה, נקלעת לתאונת דרכים, נותרת משותקת בשתי רגליה ויד אחת, ודורשת השגחה מתמדת, בין אם של הורייך ושלך, ובין אם של פיליפיני, שלצורך זה הוריך היו מקדישים את יתרת ממונם, היית כועסת עליה לא פחות, רק מדכאת את הכעס כי היית יודעת שלא היתה לה שליטה על זה.גם כאן, על חלק ממה שקורה לא היתה לה שליטה, אם כי תחילת התהליך היתה בהחלט בחירה שלה. את היום מאד אמביוולנטית, כי את משלמת את המחיר. כי בן זוגך כועס ואת מעדיפה לכעוס איתו מאשר לריב איתו. כי את מרגישה שלוקחים לך דברים שהיו אמורים להיות שלך.אבל היום, בדיעבד, את רוצה אמנם שהיא תתמודד, אבל נדמה לי שאת תובעת ממנה התמודדות יותר ממה שהיא באמת יכולה. היא, וההורים שלך, ואת, כולכם מנסים להתמודד עם המטלה הזו וקשה לכם, ואת רוצה שהיא תתמודד עם זה לבד?! כנראה שזה קצת קשה. גם אם היא אגואיסטית, וגם אם היא מתפרזטת עליכם במידת מה, ואולי יותר, היא זקוקה לעזרה. זה שהיא מנצלת את זה, זה סיפור אחר. את רוצה לשלוח אותה להתמודד לבד, כשה"צדק" נמצא כנראה היכן שהוא באמצע.אני לא יודע אם את יכולה לשבת עם הורייך, ולדון בגבולות, כשאת כועסת. היה לך הרבה יותר קל לעשות זאת, לולא היית כועסת. התחילי, אולי, עם הפחתת הכעסים. אחרי הכל, מצבך הרבה יותר טוב ונוח משלה.

ד"ר חסון היקר,
נראה לי שכאילו אתה בא ותוקף אותי...ולא חושבת שמגיע לי!!!אני בכל זאת חושבת ומאמינה שבן אדם בוגר בן 41, יודע מה הוא עושה כשמחליט להביא לעולם ילד (ובמיוחד תאומים) בתהליך הפרייה, ללא גבר בתמונה (לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה נפשית) ומתוך נקודת פריצה של אדם מאוד תלותי.אני מאוד אוהבת את אחותי והייתי איתה בכמעט כל ההפריות (קרוב ל-12) ובכל זאת (מדגישה את הבכל זאת), כן, ציפיתי שתעמוד על רגליה לבד...גם אמא שלי בכשיצא לדבר ואף להתווכח על יכולת לשאת נטל זה (אמא יזמה שיחה זו מחשש כבד ולא פעם אמרה לי: "היא לא תסתדר"...), אמרה: "היא תצטרך להתמודד עם זה לבד"... ואחרי חצי שנה של טיפול צמוד (שינה איתם, כלכלה מלאה, קניית מצרכים, בישול, כביסה), הגיע הזמן שתתמודד ותיתן להוריי קצת "אוויר". אני ממש מרחמת עליהם, וכן, גם כועסת על שילדיי (נכדיהם), כבר לא מקבלים תשומת לב (לפעמים ממש צועקת בחוסר סבלנות על ביתי בת ה-4, נכדתה הקטנה והאהובה, כי קצת נידנדה לה), ומה אתה חושב, היא לא בוכה, לא מגיבה בקיצוניות....?????? אפילו יצא לה תקופה מסויימת שאמרה: "אני שונאת את סבתא וסיגל (אחותי)"...מה בכל זאת עושים? אני כבר ויתרתי, אגב, על חלקי בדירה שההורים "הורישו" לה...

סליחה, אבל ההשוואה עם נכות כתוצאה מתאונה, חלילה, נוראית!!!הרי זו בחירה מרצון ובמודע, לא גורל!!!

אחות של יקרה,
לא ברור לי מדוע את חושבת שאני תוקף אותך. כי אמרתי שאת כועסת על אחותך? את עושה את זה הרבה יותר טוב ממני. גם לא אמרתי שאת לא צודקת בכעס שלך, אם כי גם לא אמרתי שאת כן צודקת בו. אני מבין אותו. אבל מה שאמרתי הוא שכדי להצדיק את הכעס שלך (ובעיקר כאשר הוא מבטא צרכים מאד אגואיסטיים – קראי את שני מכתבייך שוב ושוב), את מקצינה את הדרישה שלך מאחותך, אולי מעבר למה שהיא מסוגלת לעשות. כפי שכתבתי לך, ה"צדק" נמצא כנראה היכן שהוא באמצע, וכל עוד את כועסת, אין סיכוי שתצליחי לומר משהו להורייך, כי כשאת כועסת, אתמאדאינטרסנטית, ולא נייטרלית.כשתצליחי להיות פחות כועסת, הורייך יוכלו להקשיב לך יותר, ולחפש ביחד פתרון ביניים.ואת הדוגמא של הפציעה הבאתי במכוון, כדי לתת לעניין פרספקטיבה. ואם התאונה היתה מתרחשת באשמתה, עם המון מטלות עלייך ועל הורייך, היית נוטה יותר לכעוס עליה. מה שקורה עכשיו, ומה שהיה קורה לו היתה תאונה, שלא באשמתה או באשמתה, נמצא הכל לאורך אותו רצף. מה עוד שבסופו של דבר כן קרו גם דברים שלא היו בחירה של אחותך – וזה הלידה המוקדמת, על כל הטירחה הכרוכה בכך, והעובדה שיצאו לה תאומים ולא ילד אחד (ומה רצית, שתפיל, עד שייצא לה הריון של ילד אחד?).נסי לקרוא אחת לשלושה ימים את המכתבים שלך ואת המכתבים שלי , ובעוד שבועיים שובי הנה, ונסי לכתוב לי מחדש אז, בעוד שבועיים, מה את מרגישה ביחס למה שקורה לך, ואולי גם על דרך פתרון מעשית.

ד"ר חסון בוקר טוב,כן, אני כועסת, מודה, ולא מכחישה...כועסת כי אחותי אדם בוגר וכי הוריי גם וציפיתי ממנה שתגיד, עד פה...עד עכשו עזרו לי ועכשו ברוך השם הילדים בסדר, בני חצי שנה, בריאים ומעכשו אני ישנה לבד איתם ומתפקדת ואמא ואבא באים פעם ביום לכמה שעות (כשאצטרך) ולא 18 שעות ביממה (מה גם שיש לה עזרה של 8 שעות שבועיות מהמדינה) ומההורים שלי שגם הם בוגרים, מצפה שיבינו שיש גבולות ושצריך גם לתת זמן לנכדים האחרים ולילדה שלהם ולבעלה שעובדים "כמו חמורים" 12 שעות ומשלמים 4000 ש"ח לחודש וששילמו עד כה על מעונות, מטפלות ואף פעם לא ביקשו עזרה כלכלית, רק קצת לקחת את הנכדים לכמה ימים לתת לנו זמן ללכת ביחד למסעדה לשעתיים. זה מה שציפיתי.מודעת לקשיים של אחותי (אחרי הכל אני גידלתי 3 ילדים)!!!לגבי ה"לדבר", עם אחותי וההורים, מאוד קשה ולא רק בגלל הכעס, כי ניסיתי גם כשהייתי רגועה וגם בעלי והעלתי את העניין שגם ילדיי זקוקים לקצת תשומת לב.אגב, בהקשר לצרכים ועזרה, אני לא חושבת שלקחת את אבא שלי כנהג ואת אמא ולנסוע עם התאומים מחיפה לתל-השומר בערב חג, ולתת לאמא לאפות עוגות רק כדי לבקר במחלקה ולהראות את התאומים זה צורך הכרחי...לא?

אחות יקרה,
לא פשוט לכעוס על אחותך. אחרי הכל היא אחותך, ואחרי הכל היא הגיעה סוף סוף למשהו שחלמה עליו מזמן. לכן את אמביוולנטית ולכן יש לך גם ייסורי מצפון על הכעס הזה, מה שמגדיל את התסכול. את צריכה ללמוד לחיות עם הכעס הזה (או עם, נגיד, חוסר הצדק כפי שאת רואה אותו) בשלום, ומבלי לייסר את כל העולם בגללו, ובעיקר כי את לא יכולה לשנות אחרים. פנית אלי או מתוך תקווה לכתף שתוכלי לבכות עליה, או מתוך ציפיה שאגיד לך איך לשנות את אחותך, כדי שיהיה לה קל פתאום (ולא כתבת בני כמה התאומים – כי לפי הפיסקה האחרונה שלך אני מבין שהם עדיין בתל השומר במחלקה; אם זה נכון, אני מבין שהכל טרי, וגם שהפיוז שלך די קצר, אבל אולי לא הסברת עצמך נכון). בתור כתף, אני יכול להועיל לך מעט מאד. אולי היית מרגישה קצת יותר טוב לו הייתי משתתף בצערך, אבל אני בטוח שהיית רוצה ממני פתרון. אלא שהפתרון שאני רואה בשבילך הוא שתלמדי לחיות עם זה, שתלמדי להסתגל לזה, ולאט לאט הדברים יתאזנו. לא כשאת כועסת. ההורים שלך עושים את הבחירות שלהם, לפי מה שטוב להם, ולפי סדרי העדיפות שהם מרגישים. זה אולי כואב לך שהבחירות שלהם הן כאלו, אבל זה המצב. את היום במצב שבו את יכולה להסתדר, וגם הילדים שלך, שלא גידלת לבד, יסתדרו לזמן מה עם פחות זמן סבא וסבתא. אחותך תסתדר עם זה הרבה פחות. לומר "זו בעיה שלה" את יכולה לעצמך, לא להורים שלכם. היום אתתובעתמהם את מה שמגיע לך, ואולי גורמת להם לראות אותך בעין שלילית, כאחת שדואגת לצרכים האגואיסטיים שלה, ולא רואה כמה שקשה לאחותה. כשאת כועסת, את לא כל כך יפה. הם בודאי רואים את זה, ואת אולי כועסת על עצמך עוד יותר משום שהם רואים את זה. לא סתם ביקשתי ממך לקרוא שוב ושוב את ההתכתבות שלנו. עשי זאת.

ד"ר חסון בוקר טוב,קראתי, ע"פ עצתך שוב ושוב את ההתכתבויות, וכנראה שלא הבנת אותי כ"כ נכון...פניתי אלייך כי יש לי בעייה שפוגעת בחיי המשפחה שלי וכן, גם מעיבה על מצב רוחי.להבהיר כמה דברים: התאומים של אחותי בני חצי שנה, כבר בבית 4 חודשים וברוך השם בריאים ומפותחים.הביקור בתל-השומר היה כדי ל"הראות" אותם לצוות שטיפל בה בטיפולי הפוריות ולא לצורך בדיקות.למרות כל מה שכתבת שהוא חמור לחלוטין, עדיין חושבת שאני מאוד בגישה חיובית כלפיה וכלפי הוריי, אחרת לא הייתי עוזרת כ"כ הרבה לה...והיא, מבחינתה, חייבת לסנן ול"דלל" את העזרה רק לדברים שחייבת ולא להיות "סחטנית" כגון: מימון אוכל, נסיעות מיותרות ושעות בייבי סיטר מההורים (כשיש לה עזרה).זו גישתי והאמת שציפיתי ממך כאדם מקצועי שתיתן לי עצה איך לשפר ולא לתת לי "נו, נו, נו".תודה

ועוד משהו ד"ר חסון,האם אתה חושב, שכדי שארגיש יותר טוב ואמתן את הכעס שבי, עליי לבוא אליה יותר ולעזור לה בטיפול בתאומים גם אם זה בא על חשבון היחסים שלי עם ביתי הקטנה בת ה-4 שמקנאה בטרוף כל פעם שאני נוגעת בתאומים ומגיעה למצב של התפרצויות זעם ובכי ???כי, אני החלטתי לעצמי (הרי אנחנו הרופא הכי טוב של עצמנו), שאני לוקחת קצת אוויר מאחותי (גם ובעיקר בגלל הילדים שלי, במיוחד הקטנה, וגם בגלל העובדה שההורים שלי שם 24 שעות ביממה) ומנסה לא לכעוס על ההורים, אבל כן לתת להם להבין שחסר לי אותם נפשית!!!! וגם לילדים שלי.

אחות יקרה,
אני מבין שאת מצפה "שאפתור לך את הבעיות שלך", ו"שאשכנע את אחותך לנהוג אחרת, או לומר לה מה לעשות כדי שתשמע בקולך". צר לי. הגעת לאדם הלא נכון. אני מנסה להנחות אותך ללמוד לקבל, את אחותך, את אמך ואותך.גם זה יפתור לך את בעיית מצב הרוח. ולכן, לקחת אויר מאחותך, זה חלק מהעניין. להגיד להורייך שהם חסרים לך - גם כן,ולהניח להם לקבוע את הקצב והמינון לפי מה שטוב להם, לא לפי מה שטוב לך. וגם לאלתבועמהם קשב ותשומת לב. כי אז תכעסי על עצמך כשזה לא יעבוד, ותחזרי למעגל. אני חושב שאת אולי מתחילה להבין אותי. אני לא בטוח עדיין שהצלחת.