גבולות עם אמא: עצמאות ואימהות

יש לי בעיה עם אמא: היא לא מצליחה להבין שהיא לא יכולה להתערב בכל ההחלטות בחיים שלי. אני יודעת שהיא מאד אוהבת אותי, יותר מדיי אפילו. למעשה, נראה לי שההגדרה הכי נכונה היא שאמא שלי חיה את החיים שלה דרך החיים שלי. אין לה אף אחד חוץ ממני (היא גרה עם סבא שהוא בן אדם מאד קשה והקשר ביניהם לא טוב ואני בת יחידה). אני יודעת שהיא הקריבה המון בשבילי (בלי שביקשתי): עלינו ארצה לבד (אבא שלי החליט לא לעלות, כי כאן קשה מדיי). ברוסיה היא הייתה מנהלת, כאן היא מטפלת וזה כבר לא ישתנה בגלל הגיל שלה.אני מבינה שהיא "מציקה" לי בגלל האהבה ולא מרוע לב, אבל אני פשוט לא מסוגלת להמשיך כך. היא תמיד מתערבת בהחלטות שלי, לפעמים אני מסכימה איתה ולפעמים זה רק גורם לי להתעקש יותר. אני יודעת שהרבה פעמים יש הגיון במה שהיא אומרת, אבל פשוט כבר אין לי כח להתערבויות שלה בחיים שלי.זה מגיע למצב שאני מסתירה ממנה דברים. לדוגמה, תמיד הייתה לה אובססיה בקשר לראיה שלי. ומה לעשות, בלי שום קשר אליה, כמובן, התחלתי לסבול מקוצר ראיה. אבל פחדתי לספר לה, אז הייתי לוקחת משקפיים ישנות של החברה שלי שדי התאימו לי (אבל לא לגמרי, כך שזה בטח גם פגע בראיה שלי בצורה מסוימת) והייתי משתמשת בהם בבי"ס. פעם אחת אמא שלי מצאה אותם, אז שיקרתי ואמרתי לה שמצאתי אותם. בגיל יותר מאוחר פשוט שיקרתי לה בקשר לחומרת המצב, עד שנשברתי בסוף וסיפרתי לה את האמת. למזלי, היא נורא נלחצה מזה שבמשך 10 שנים פחדתי לגלות לה את האמת, ולכן לא היו יותר מדיי הצקות.היא ניסתה לשכנע אותי לא להתחתן עם בעלי ובאמת כבר היו לי ספקות. בסוף התחתנתי ואין אשה יותר מאושרת ממני. היא ניסתה להתערב בהחלטות שלנו איפה לגור וכד'. עכשיו אני בהריון מתקדם והיא כל הזמן נותנת לי עצות (בלי שביקשתי, כמובן). כל יומיים היא אומרת לי שבארץ עושים יותר מדיי פעמים אולטראסאונד ושאסור לי לעשות יותר מ-2-3 בהריון. זה מגיע למצב שבו רק עקב פליטות פה נודע לה שעברתי א.ס. ואני עכשיו בחודש שביעי, כך שעברתי שקיפות, סקירות וכד' שאין לה מושג על כך.היא ממש עושה לי "טרור": מה אני צריכה לאכול ואיך עלי להתלבש וכד'. אנחנו גרים במרחק גדול ולכן נפגשים בערך פעם בכמה שבועות. כל כך קשה לי איתה ועם ההצקות שלה שלרוב אנו מבקרים אותה רק כשבעלי אומר שזה לא יפה לא להיות שם. היא באה אלינו כשהיא מחליטה ולי אין תרוץ טוב לסרב. השבוע בעלי במילואים ולכן היא החליטה לבוא כדי להאכיל אותי, בדיוק ככה. כשבעלי נמצא, היא משתדלת להתאפק, אבל בלעדיו אני ממש סובלת ממנה.היום נשברתי ואמרתי לה הכל, היה וויכוח די רציני. הסברתי לה שהיא צריכה לתת לי לחיות את החיים שלי וכד'. אבל היא רק אמרה שאני עוד ילדה ולא מבינה מה היא עושה בשבילי וכשאהיה אמא, אני אבין. בקיצור, הוויכוח לא עזר בכלום, היא סתם נעלבה.הסיבה שאני כל כך לחוצה היא ההריון שלי. עוד מעט אני צריכה ללדת ואני לא יודעת מה יהיה אז. אולי זה ילדותי, אבל מעצבן אותי כשהיא שואלת, לדוגמה, "מה שלום התינוק שלנו?". כל פעם אני אומרת שאני בהריון ולא היא, אבל זה רק מצחיק אותה.אני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה לפגוע בה ואני גם באמת זקוקה לה (במינון הנכון), אבל המצב לא יכול להימשך ככה. אני ממש לא אוהבת שהיא באה ומחכה לרגע בו היא הולכת. מה אוכל לעשות כדי לשנות את המצב?לא יודעת אם משנה, אבל אני רוצה לתת רקע קטן על עצמי: אני בת 25, נשואה באושר רב 3 שנים, אני עומדת לסיים תואר שני בטכניון, יש לי עבודה טובה, בעלי משכיל ומרוויח טוב מאד, אני בסוף הריון ראשון.

רק רציתי להוסיף שנראה לי שאמא שלי המציאה את הביטוי "חיה את החיים שלה דרך החיים שלי". ובכלל, היא די מודעת למצב, היא רק חושבת שהתגובה שלי ילדותית ולא הגיונית וההתנהגות שלה בסדר גמור.

רק רציתי להוסיף שעכשיו דיברתי עם אמא שלי בטלפון וכאשר היא ועד פעם ניסתה להתערב, אמרתי לה שנמאס לי. אז היא קראה לי מטורפת, ובקול כואס אמרה שהיא לא תדבר איתי בכלל וטרקה את הטלפון.

אירה יקרה,
קראתי את המכתב שלך (הראשון), וכמעט לכל אורכו (את הפיסקה באמצע שבה את מדבר על הריון החמצתי בקריאה ראשונה) קיבלתי את הרושם הדי ברור שהכותבת היא נערה בתיכון. אירה, את כבר אשה בוגרת! את משכילה, את נשואה, את עוד מעט אמא. מה זאת אומרת שהיא באה "להאכיל אותך" כשבעלך במילואים??? היא מתייחסת אליך כאל ילדה קטנה, והיא לא היתה עושה את זה לולא היית נותנת לה. הגיע הזמן שתשימי לאמא שלך גבולות ברורים! תפסיקי להרגיש רגשי אשם כאשר את שמה את הגבולות האלה. ומוטב לעשות זאת לפני הלידה הצפויה, אירה, כי אחרת הלחץ יגדל עוד יותר, כי לכאורה תהיי זקוקה לה עוד יותר. היא מחפשת ליצור את התלות שלך בה, כי התלות הזו מאפשרת לה להכנס אל הפרטיות שלך. הקטיני את התלות, הפגיני עצמאות, שימי גבולות כבר עכשיו. אז היא אמרה לך שהיא לא תדבר איתך בכלל, אז מה? היא ממילא לא תעמוד בזה. מותר לך לצלצל אליה בעוד יומיים, כשהיא תצטנן מעט, וגם את, מותר לך אפילו להתנצל על דברים חריפים שאמרת – אם אמרת, אבל תבהירי לה שוב את הגבולות. היא צריכה להבין שאת לא רוצה לאבד את הקשר איתה, אבלשהוא צריך להיות לפי תנאייך, או שהוא לא יהיה... ולפי הלחץ שלך בנושא הזה, מוטב אולי ללא קשר, מאשר להיות לחוצה כל כך.נדמה לי שהיא לחוצה לשמור על הקשר הזה יותר ממך, ולפיכך, תקטר הרבה, ותנסה להדק את האחיזה יותר אם תתני לה, אבל תוותר אם לא תהיה לה ברירה.

קודם כל, כשאתה אומר שאני נותנת לה, אז אני לא מסכימה: היא התקשרה ואמרה שהיא רוצה לבוא. די רמזתי לה שאני מעדיפה להיות לבד, אבל מה יכולתי לעשות? זה די קשה להגיד לאמא שלך שהיא לא רצויה בבית.גם אני לא מאמינה שאמא שלי תחזיק מעמד והיא אכן זקוקה לי יותר ממה שאני זקוקה לה. הבעיה היא שהיא תתעלם מהויכוח ותמשיך בשלה. ומה אז?בכל ויכוח היא חושבת שאני סתם מורדת, שאני מגזימה ושהיא מתהנגת בסדר גמור.

אירה יקרה,
אבל לא נראה לך שזה בדיוק העניין? אם את כותבת לי "אבל מה יכולתי לעשות?", הרי פרושו שנתת לה. קשה לי לקרוא את זה אחרת.ואם רמזים לא עובדים, אירה, אז אולי הגיע הזמן שתפסיקי "די לרמוז" ותתחילילהגיד במפורש? זה שהיא זקוקה לך יותר צריך לפעול לטובתך, ובתנאי שלא תתני לה לנצל את החולשה שלך - רגשות האשם. אירה, לזה קוראים אסרטיביות. להגיד במפורש את מה שמפריע לך, באופן תקיף, כשעוצמת התקיפות שלו צריכה להיות תואמת את עוצמת ההתנגדות של הצד השני. ככל שהצד השני מתנגד יותר, אין לך ברירה אלא להיות תקיפה יותר. אבל אם תחשבי על זה שאת היא זו שצריכה לקבוע את תוצאות העימות, תצליחי לעמוד בזה.