גבולות בזוגיות: מה לעשות?

היי,
אני ובן זוגי לשעבר (בני 27), נפרדנו לפני כ-4 חודשים.
פרידה כואבת ועצובה, בייחוד בגלל שהיינו החברים הכי טובים, נשמות תאומות אפילו
הייתי אומרת. לא קיבלתי את הפרידה בצורה יפה בהתחלה, בכיתי הרבה פעמים
בטלפון בשיחה איתו, והמשכתי לדבר איתו למרות שהוא ביקש מרחק, אבל הוא תמיד ענה
לי, תמיד הגיב לי ותמיד התייחס אליי, מעולם לא סינן או התעלם ממני, אבל הבנתי שדווקא
הלחץ שלי הוא זה שגורם לו להתרחק.
הסיבה העיקרית לפרידה, היא סוג של ״משבר חיים״ לדעתי שהוא עבר (כן בגיל צעיר אמנם).
הוא הרגיש שכלום לא הולך לו, שהוא מתוסבך, מתוסכל, הקריירה שלו בירידה, הלימודים שלו בנסיגה, ושבזוגיות הוא מתקשה להאמין ולסמוך עליי אחרי אירועים שקרו ודברים שהסתרתי או הודעות בטלפון שמחקתי, דברים ששברו את האמון. הוא הרגיש שהוא וויתר
על עצמו במערכת היחסים שלנו, ושלא באמת הבנתי את המקום שלו ואת הקושי שלו.
היום אני מודעת לדברים האלה ואני לא נותנת לפחדים שלי להשתלט עליי, כי הם אלה שגרמו לשקרים, להסתרות, לכעס הבלתי מוסבר שלי לפעמים. השתפרתי המון וקידמתי את עצמי. עם זאת, אני יודעת שהוא לא הפסיק לעולם לאהוב אותי. לפני כשבוע, אחרי חודשיים של ניתוק בלי דיבור כלל, הוא איחל לי יום הולדת שמח, והתפתחה שיחה מאוד נעימה, שבסופה הצעתי שניפגש. והוא נענה לבקשה בשמחה. הפגישה הייתה כיפית, הוא קנה לי מתנה ואפילו שילם עליי במסעדה. אבל בסופו של דבר, עוד לפני שהספקתי לשאול ״יחסינו לאן״, הוא ציין את זה שהוא מאוד מקווה שלא באתי עם ציפיות לפגישה הזו, כי הוא רק רצה שיהיה לי נחמד ביום הולדת כי אכפת לו מאוד ממני. התאכזבתי מאוד ובאיזשהו מקום חזרתי אחורה לרגשות הקשים שהיו לי אז לאחר הפרידה. הוא ציין שהוא לא רואה את עצמו במערכת יחסים כרגע, ואני יודעת וגם אמרתי לו שיש לו בעיות אמון שצריכות להיפתר. הוא הוסיף כי הוא לא רואה מערכת יחסים עם מישהי אחרת מלבדי - או אני או אף אחת. אבל כרגע הוא מתרכז בקריירה שלו, והוא מסרב בתוקף לדבר על כל מה שקשור לזוגיות. הוא מרגיש שהוא צריך להקליל את האווירה, בלי כבדות ובלי עוד מעמסה של מערכת יחסים. הוא אמר שהוא אוהב אותי והדברים שלי עדיין אצלו, הכינוי שלי אותו כינוי בטלפון והוא עדיין מתגעגע וחושב עליי לפעמים. אבל שוב - הוא לא רואה מערכת יחסים איתי, כרגע. התסכול שלי זה העובדה שאני עדיין מאוד מאוד מאוד קשורה אליו ואוהבת אותו. גם אני לא רואה מערכת יחסים עם אחר. אנשים סביבי אומרים לי שהתקווה לשינוי היא זו שמשאירה אותי אומללה. ואולי הם צודקים. אז אני שואלת כאן - האם זה בסדר שאני עדיין מקווה? האם זה בסדר ״לחכות״? האם משהו לא בסדר בי שאני לא רוצה לשחרר אותו?

שירי יקרה,
עושה רושם שבן זוגך לשעבר הוא אדם נחמד מאד, טוב, שעושה מאמצים רבים שלא לפגוע בך, אבל גם למד לשים לך גבולות כדי שלא להינזק ולהיפגע בעצמו – לפחות לא מעבר לגבולות שהוא שם לעצמו, כי אחרי הכל, במשך זמן רב הוא כן היה מוכן לספוג את השקרים, ההסתרות והכעס הבלתי מוסבר שלך (שעליהם כתבת).הגיוני להניח שמתישהו הוא לא רק החליט שהוא לא רוצה להיפגע עוד, אלא גם שהוא הפסיק לתת אמון בשינוי משמעותי שלך. אלה הגבולות שהוא שם לעצמו עכשיו.את אומרת שאת השתנית. קשה להוכיח את זה מבלי להיות שם, איתו, ושהוא יראה את זה, כדי שהאמון שלו בך יגבר.העובדה שהוא לא המשיך הלאה, באופן ברור שקל לראות אותו, נוסכת בך תקווה שאולי הוא ייקח מספיק אוויר כדי להתגעגע מספיק וכדי לנסות שוב, ואולי כדי שהתקווה תחזור אליו, כי בלעדיה, יהיה לו קשה.ומה שאני יכול להציע לך זה אולי נקודה למחשבה: כי לא מספיק שהגעת למסקנה שאת צריכה לנהוג אחרת. יש משהו בתכונות הבסיסיות שלך שאולי צריכות להיות אחרת, כדי שישתכנע. כמו למשל – שתהיי עם הרבה יותר אורך רוח, וסבלנות, ושלא תתחילי שוב להאיץ דברים בדרכך, או לעשות מניפולציות כדי להשיג אותן עכשיו. לכן, יתכן שהדבר הנכון הוא להמשיך ביחסים החבריים שלכם, ללא הציפיות שלך, ללא בדיקות אם הוא רוצה, אלא פשוט להיות בשבילו כשהוא רוצה, ולא, כשהוא לא רוצה.אני יודע עד כמה שזה קשה. אני יודע עד כמה זה עלול להכניס אותך לבורות של חוסר ביטחון, או לתחושה שזה לא הוגן, ולחרדות על הזמן שחולף. אבל אולי השינוי שלך הוא היכולת להתמודד עם כל אלה. כמו למשל, לתת לעצמך זמן, וזה בסדר שיהיה להם גבול, של חצי שנה, או חמישה חודשים או שנה, שבהם הקשר ביניכם יהיה ללא בדיקות, ושתתני לו להוביל אותו.הקושי הוא כמובן שיתכן שהוא יחליט שלא, ואת מחכה "סתם". הקושי הוא כמובן לחשוב שאולי הוא צריך "לדעת" שאת רוצה, כי אולי הוא יאבד ביטחון בזה, וימשיך הלאה כי הוא יחשוב שאת איבדת עניין. המאזן בין זה לזה הוא מאד עדין, ויש סיכוי שתחמיצי משהו. אבל אם תלחצי, יתכן שתפסידי יותר מהר. כך שאולי הדבר הכי נכון הוא להבין שגם את יכולה ללמוד מזה משהו, וזה אורך רוח, והבנה של מה שטוב לך, ושל היכולת ללמוד את מה שאת חושבת שנכון לך, כי את צריכה את זה.

היי אורן, תודה רבה רבה על התשובה העניינית והכנה!
אוסיף עוד דבר שאני לא בטוחה איך ניתן לגשת אליו-
ציינת שלזמן מה, עדיף אולי להשאיר את הלחץ הזה להחזיר אותו אליי- בחוץ.
ואני מסכימה עם זה. חלק מהחזרת האמון בי, היא גם לדעת להרפות ולכבד
את המרחק שהוא ביקש. זה גם חלק מהשינוי שאני יודעת שהצלחתי לעשות, סבלנות.
ולכן גם לא דיברנו כלל במשך חודשיים, עד יום ההולדת שלי. ובזמן הזה גם עבדתי על עצמי ועל הדברים שמפריעים לי בעצמי, שלמדתי על עצמי דרך העיניים שלו, ולא ישבתי בחיבוק ידיים וחיכיתי שיסמס, הייתי אקטיבית.
עם זאת, בכדי לשמור על קשר חברי, אני צריכה להיות זו שתזכיר בכל פעם על קיומי.
כמו שזיהית בעצמך, בן זוגי לשעבר אדם טוב לב, אדיב ומאוד מאוד נחמד. אין בכך ספק.
הוא לעולם לא יסנן שיחה שלי, הוא יתלהב איתי בדברים שעשיתי, הוא יסתקרן וישאל שאלות והוא אפילו ישתף לפעמים גם עליו. אבל הוא לא יזום. הוא לא יזום, מהסיבה שאני מניחה שזה קשה לו כמו שזה קשה לי. כרגע הוא מרגיש שאני עיכוב בחייו. שגם אם טוב לו לדבר איתי ולבלות איתי, על מנת להרוויח סיפוק מהחיים שלו, מהקריירה שלו, מהפנאי שלו, לסמס לי וליצור איתי קשר, זו מעמסה.
כלומר, גם זה שמידי פעם אסמס (ורק אני) על מנת לשמור על החברות, יצור איזשהו עול אני מניחה.
מצד שני, להפסיק לדבר לגמרי מעכשיו, לא בהכרח יתרום. אני יודעת, זו מחשבה מאוד אנוכית לומר שזה לא יתרום לי, כי אם הוא לא פונה אליי, סימן שבאמת טוב לו...
אני גם יודעת שאם הוא יתגעגע אליי, זה לא יגרום לו לסמס לי. הוא אדם קצת שונה מכלל האנשים. מה עושים במצב כזה שאין יוזמה מצידו, אבל אם אני אזום כל כמה זמן זה יראה כ-״היא לא נותנת לי אוויר לנשימה״?

שירי יקרה,
את צודקת. לנסיון להתגבר על חרדה יש מחיר – והוא איבוד השליטה על מה שקורה. כשאת לא שומרת על קשר ואת לא בודקת, דברים שונים באמת יכולים לקרות, כמו למשל שהריחוק הרגשי גדל, גם אצלו, אבל אולי גם אצלך, כי מתחילים לחפש או לפחות להתחיל לחשוב על אלטרנטיבות, או שאולי את או הוא תתחילו להכיר מישהו אחר. כך שכאשר את מתנגדת לחרדה ומפסיקה לבדוק – את באמת עלולה לאבד אותו. כלומר, המחיר האפשרי הוא ממשי. ומה שמעצים את החרדה זו ההבנה שלך שהבחור אינו בחור שיוזם. מנגד, זה גם התרוץ שלך שעוזר לך להצדיק ולשמר את החרדה.העניין בחרדה הוא שאם תיכנעי לה, ותמשיכי לבדוק, את עלולה לאבד אותו כי הוא ירגיש נלחץ ויתנגד. אולי גם, ואולי בעיקר, כי הוא ירגיש שלא השתנה שום דבר אצלך.לכן במצב העניינים הנוכחי, כך או כך הסיכוי שהקשר הזה אבוד הוא די גדול. כי כל דרך שתנקטי בה תגרום לנזק, הן שמירה על מרחק וזהירות כדי שלא ללחוץ עליו, והן בדיקות מדי פעם וגישושים ותזכורות שאת כאן ומעוניינת, בצד זה, לכל דרך יש גם תועלת, כי בהימנעות ושמירה על מרחק את מצליחה במידה מסויימת לבנות אימון, ובכניעה לחרדות ובבדיקות – את נותנת את המידע שאת ממשיכה להיות מעוניינת.לפחות רגשית, הכניעה לחרדה והבדיקות והתזכורות השוטפות נותנות לך את התחושה שאת בשליטה, ואולי גם מייצבת את התדמית שלך בעיני עצמך, שאת לא אדם שמקבל סירוב מבלי להילחם על מה שאת רוצה. ויותר קל להרגיש שאת נלחמת כאשר את עושה, מאשר כאשר את מתגברת על הדחף לעשות. אלא שזה לא אומר שזה נכון יותר או יעיל יותר. לכן, כל התהליך הזה מעמיד אותך גם בפני השאלה שלך בפני עצמך – מי אני? וגם מול העימות הלא נעים עם המציאות, אותה מציאות שאומרת לך שלא הכל בשליטה שלך, ושלא את הכל אפשר להשיג.הקושי הוא לנווט נכון במגוון הסיכויים והסיכונים האלה, כאשר נקודת ההתחלה שלך, זו של היום, היא עם סיכוי לא גבוה. ואולי הדבר הנכון מבחינתך הוא לנסות למצוא את האיזונים הנכונים, ואת השליטה שלך, אולי לא כל כך במצב כמו ביכולות הרגשיות שלך, כדי שלכל התהליך הזה שאת עוברת היום תהיה גם תועלת עבורך, אם לא עבור הקשר הזה, אז לקשר הבא שלך.