בגידה, אשמה וזוגיות פתוחה

שלום ,
אני רוצה להעלות נושא שמפריע לנו מאוד בזוגיות.אנחנו נשואים חצי שנה ויחד כבר 4 שנים. לאחר שנה יחד בעלי בגד בי ושנינו עשינו תהליך יחד לשקם את היחסים. הבגידה באה מצורך שלו בריגושים אותם לא סיפקתי (למשל עוד אישה..). מתוך הבנה והסכמה שאין אנו רוצים שזה יהיה מהצד יצרנו הסכמה שנוכל להפגש עם עוד זוגות לצרכי מגע, צפיה וכו' כל עוד לא מדובר בחדירות. לגבי אוראלי, השארנו פתוח שכאשר אני אהיה מוכנה לכך אולי נפתח את זה במפגשים.לפני שנה סוכם הדבר. מאז חווינו מפגש אחד.שמתי לב שלקראת המפגשים אני נהיית לחוצה ופחדים רבים עולים. המפגש עצמו שהיה לא השאיר בי טעם של עוד אולם את בעלי זה עשה מאוד מאושר ומרוגש.לדבריו הוא זקוק לריגוש וגיוון במיניות וזה חשוב לו לדעת שזה קיים בזוגיות שלנו אחרת הוא חש כמו איש זקן וכמי שהשתנה רבות למעני ואין לא ממש רצון לחוש כאילו הוא בכלוב של זהב. הוא רוצה לטעום את החיים בביסים גדולים.שאלתי היא מה עלי להמשיך ולעשות?האם נכון להמשיך במפגשים מדי פעם על אף שאינני נהנית בהם (גם לא סובלת) על מנת ליצור שקט במערכת היחסים שלנו וגם ליצור מום משותף של שנינו? (הוא בא עם רעיון של זוגיות פתוחה ואני עם מונוגמיה וחתונה)מה דעתך בנושא?

(הודעה ללא תוכן)

נעה יקרה,
אני מתרשם שהרגשת אשמה לאחר הבגידה שלו, ולכן הלכת לקראתו כדי לרצות אותו. אני גם מבין שאת לא מעוניינת במפגשים רבי משתתפים, ובמקרה הטוב אדישה או אולי קצת סקרנית, לא יותר. אני גם מבין שאת מרגישה מאויימת מזה, ופנית אלי כדי ללמוד להתמודד.מצד שני, הוא מרגיש את כל ההצדקות לכך, כי הוא הודיע לך מראש שהוא מעוניין בזוגיות פתוחה, ומשום שאת מאפשרת לו להרגיש צודק באמצעות רגשי האשם שלך.הנטייה, נעה, תהיה, כנראה, סיפוח זוחל. בכל פעם עוד קצת. הסכמת למשהו, גם אם באופן מהוסס, וזו הופכת להיות הסכמה עקרונית, שאם תרצי לסגת ממנה את תהיי אשמה. אשמה בחוסר שביעות הרצון שלו, אשמה בבגידה הבאה, ואשמה בפרוק הנישואים.אני לא חושש מהמום המשותף שלכם לזוגיות, נעה, אלא מהמום שאת עושה לעצמך. את לא מעוניינת, את נגררת לדברים שאת לא אוהבת ולא רוצה, ומאבדת גם משהו מהכבוד העצמי שלך בכל פעם.כמה דברים על מיניות פתוחה וסווינגיות ("חילופי זוגות", או קשרים מיניים עם זוגות נוספים):הבוקר, השאירה כאן סווינגרית הודעה המנסה בעיקרה, כמה מפתיע, לעודד אותך בצעד הזה. לא היה לי פנאי לענות אז, אבל הסרתי אותה שלא להלחיץ אותך בינתיים. עם זאת, היתה שם הפנייה למאמר מחקרי ארוך על הנושא. מבלי להכנס לפרטים, להלן תמצית מסיום המאמר:הסיבות הניתנות על ידי הסווינגרים לפרישה היו, על פי סדר השכיחות:קנאה: 24%אשמה: 15%איום על חיי הנישואים: 15%התפתחות של קשרים מחוץ לנישואים: 12%שעמום במסגרת חילופי זוגות: 11%אכזבה מהסווינגינג: 7%גירושין או פרידה: 6%חוסר יכולתה של האישה "לסבול את זה": 6%הפחד מהחשיפה: 3%.יש צורך להבהיר את הנקודה שאלו היו זוגות שהיו בטיפול ולכן, עשויים שלא להיות מדגם מייצג של כל הסווינגרים שפרשו.קינאה: בגלל החשש, שלא פעם ממומש, שבן או בת הזוג יוצרים מאוחר יותר קשר עם הצד האחר בחילופי הזוגות "מחוץ להסכם", כלומר, ללא ידיעת בני הזוג.ואולי אחד משני הדברים המשמעותיים ביותר:"כנראה שהדרך הטובה ביותר להסיק דיון לגבי ההשפעות שיש לחילופי זוגות סווינגינג היא לצטט את(Thio (1988: "אנו עשויים להסיק שהסווינגינג הוא כמו חרב בעל שתי קצוות – התופעה עשויה להתנדנד לכיוון התוצאות החיוביות או לכיוון הנגדי של התוצאות השליליות.טיב התוצאות תלוי יותר באינדיבידואל שמשתמש בחרב מאשר בחרב עצמה"ואכן, זו חרב פיפיות. ישנם זוגות שלהם זה מתאים, אבל ברוב המקרים הוספת פרטנרים נוספים למיניות אינה גורם מייצב בזוגיות, כי הנטייה של שני בני הזוג לעשות זאת אינה זהה, וכמעט תמיד אחד מהם ירצה יותר, ולפעמים הרבה יותר (ובדרך כלל, אם כי לא תמיד, הגבר). במצב זה, הלחץ של זה שרוצה יותר, והלחץ הנפשי על הצד השני, עלול לערער את היחסים באופן משמעותי.ועוד משם, כחלק מהסיכום:"חילופי זוגות הינה התמכרות לכל דבר ועניין והשליטה על מרחב מיני זה הינה אקוטית מעין כמוה."אני מכיר זוגות שבהם היתה נטייה חזקה מאד להוסיף פרטנר נוסף, כשזו היתה מצד הגבר. במקרים שהיכרתי קרה גם שהאשה, שלא רצתה לוותר על הנישואים, הגיעה אפילו, וכנגד רצונה, להיות זו שמחפשת פרטנרית לשלישיה עבור בעלה. כפי שאמרתי, זה מדרון חלקלק. את צריכה להגדיר את הגבולות שלך. את יכולה ליהנות מזה אם תצליחי לשחרר את העכבות שלך, ולהרגיש עם זה בנוח (וגם אז יש סיכון לערעור הזוגיות מתישהו). אבל את יכולה להשתעבד לכוח השכנוע שלו ולפחדים שלך, אם הנסיון, החשיפה, הפתיחות המינית, העדר קינאה וכדומה אינם מתאימים לאישיות שלך. אם את רוצה לשים לו גבולות ולא מצליחה, לכי איתו לייעוץ זוגי ודברו על זה. בכל מקרה, את צריכה ללמוד לנקות את עצמך מאשמה. אם הוא בוגד בך כבר בשנה הראשונה, הבעיה והאשמה הם שלו ולא שלך. ואם את לא מצליחה להסיר מעצמך את האשמה לבד, ואם יעוץ זוגי לא רלוונטי או לא מוסכם על שניכם, לכי לייעוץ פרטני, וקבלי את הכוח לעשות עם חייך ועם נפשך (ובכוונה אני כותב "נפשך" ולא "גופך", כי בזה מדובר) את מה שמקובל עלייך.

תודה על התגובה.עוד כמה דברים-קבענו גבולות.מה כן , ובעיקר גם מה לא על מנת שאני אוכל להיות במפגשים בבטחון.זה מעניין - מצד אחד, אני חוששת. זה שובר את כל התבניות שגדלתי איתן וחונכתי על פיהן. מצד שני, אני עם השנים (עוד לפניו) למדתי להיות בעירום גם מול אנשים אחרים (דבר שלא מפריע לי בכלל), התחלתי ללכת לסדנאות ולחקור את המיניות שבי ועדיין כעת אני נמצאת על סוג של אמצע- בין הפחד לבין איזה רצון פנימי שכנראה כן קיים בי ובן זוגי למעשה עורר אותו. עצם זה שהוא עורר את המקום הרדום שלי , שאצלו ער כל כך כנראה הבהיל אותי או גורם לפחד שבי להתחזק יותר ממה שהוא באמת.לגבי האשמה - כן. אני מאשימה אותו שפגע בי. הוא אומר שצריך שניים לטנגו ואולי בעצם זה שלא אפשרתי דברים זה קרה.. לדעתי זה קרה כי הוא היה צריך לעבור עם עצמו משהו אישי שלו (היום אני מבינה את זה-לא אז) ולכן כן. אני מאשימה על שפגע בי ושהשאיר בי צלקת של כאב וחוסר בטחון שלמרות שביקש סליחה על הפגיעה ולמרות שאני מאמינה בו, כמו כל פצע שמחלים...הצלקת נשארת. השאלה שלי- איך אני מתמודדת עם צלקת?האם גם כשיש אהבה גדולה מאוד, גבולות שנהיו ברורים לשנינו (על סמך טעיה ונסיון) עדין זה עלול להיות הרסני עבורנו? עבורי?ואיך באמת אפשר אחרת? אני לא עוזבת אותו בגלל זה. אני אוהבת אותו מאוד.אילו דרכים אתה מציע לזוג שרוצה לגוון?

נעה יקרה,
חשוב, אם כך, שתדעי לשים את הגבולות במקום ברור. חשוב לא פחות שיהיה לך הביטחון שהוא איתך בכל גבול שתשימי, גם כאשר הגבולות שלך משתנים. כלומר, שגבול המתירנות שלכם יהיה הגבול של השמרן יותר מביניכם בכל רגע נתון, וללא טענות. טענות, ואפילו ביטויים של אכזבה מצידו, יורידו את הבטחון שלך ביכולת שלך לשים גבולות על פי רצונך. ואני מאמין שככל שתראי שיש לך שליטה על הגבולות שלך, וככל שהוא יתמוך בך יותר, כך תמעט חשיבותה של הצלקת, כי יהיה לך בו יותר בטחון.לגבי התכנים: תצטרכו לחקור את הדרך הזו לבדכם, לפי מה שמתאים לכם.