אשמה בזוגיות: לא תמיד באשמתך

יש לי התלבטות לגבי התנהלות חיי.הגעתי למצב שכדי להיות לצדו של בעלי אותו אני אוהבת מאד אני רבתי עם אימי שהתאלמנה ורוצה לגור איתי אבל בעלי אינו מסכים.רבתי עם בתי שלא מוכנה יותר לקבל את מצבי הרוח של אביהביתי לא גרה בביתי.אני לא יודעת מה לעשות האם להחליט שמי שרוצה בקרבתי מוזמן אל לא להתייחס לכל מיני ברוגז ודווקא שנעשים .או לתת לזמן לעשות את שלו מבלי לדעת לאן זה יתפתחאו לנסות לשמת ולדבר ולהוציא החוצה כעסים.אודה לך

זהבה יקרה,
עושה רושם שאת לוקחת עלייך את כל האשמה, כשהיא בעצם לא שלך. בעלך אולי צודק בעניין אמך, כי קשה לחשוב על זוגיות כשהאמא נמצאת בבית, אבל אני מוכרח להודות שאני לא מכיר את הפרטים ולא יכול לומר יותר מזה. אולי יש נסיבות מיוחדות. בעלך הוא שרב עם בתך, והיא עזבה בגללו. הברוגזים, כפי שאת מתארת אותם, הם לא שלך, אלא שלו. אז מה ההתלבטות? להתחיל לעמוד מולו ולהרשות לעצמך לכעוס, כדי לשנות דברים כדי שיהיו יותר לטעמך?האם יש עוד ילדים בסכנת גלות מהבית? האם היחסים עם בתך נשארו טובים גם שהיא יצאה מהבית? מה בדיוק את חושבת לשנות?