אובדן וגילוי עצמי

למדתי אצלך פעם באוניברסיטה. אתה זכור לי לטוב. נדמה לי שחיבבת אותי.לכן, אני מפנה אליך שאלה.הלכתי לפסיכולוגית. אישה מדהימה. שפכתי אצלה את הלב. בכיתי. צחקתי הכל. היא עזרה לי נורא.היא נהרגה בתאונת דרכים. בשבוע שעבר פתחתי את העיתון וחטפתי אגרוף בבטן. או בנפש.היא איננה. והיא לא תחזור.הלכתי להלוייה שלה. בכיתי שם כמו שלא בכיתי בחיים. ניגשה אלי מישהי מבוגרת ושאלה מי אני. עניתי שהייתי מטופל שלה. האישה חיבקה אותי חזק.אמרה שהיא אימא שלה. זה היה רגע חזק, נואש, כמעט מיסטי. הכרתי את אימא של הפסיכולוגית שלי.אני בוכה עליה. ואני בוכה עלי. תאמין לי שעברתי כמה טראומות.אבל לזה לא הייתי מוכן. היא הייתה הנקודה הרגישה שלי.איך להמשיך?. מה לעשות עם העצב? עם הזיכרונות ממנה?. עם האהבה אליה?.אתה יודע מה מטורף? מתחשק לי לטלפן אליה ולקבוע שיחה דחופה, ולבוא לקליניקה שלה ולבכות לה.אני בחור חזק. בסוף אני אתמודד עם זה. אבל זה קשה וכואב. נורא.מה עושים?.

חתול יקר,
זה סיפור עצוב. אמנם לא הבנתי אם היא נהרגה באמצע טיפול או לאחר סיומו, אבל זה לא משנה את המכה עצמה. היה לך קשר רגשי עמוק איתה, ולאבד אדם כזה זו מכה קשה. זה יכול להיות בדיוק כמו לאבד בן משפחה, וזה כואב, וזה באמת קשה.אני יודע שעצם המחשבה נראית כרגע כמו בגידה, אבל כדאי שתחשוב על חיפוש מטפל אחר, לזמן מה, להחלמה, בעיקר אם אתה באמצע טיפול וזקוק להמשכו - אבל גם אם אתה לא, וצריך כתף לעכל את האבדן. אני לא יודע אם זה באמת הכרחי לך. אתה יודע זאת יותר טוב. אתה יכול לזהות את המקום שבו אתה זקוק לעזרה, או אם אתה במקום שבו אתה רק זקוק להתאבל, ושאתה יודע לעשות זאת לבדך.אני לא יודע אם זו נחמה, אבל אנשים מאבדים קרובים להם כמעשה של יום יום. רובם מתמודדים עם זה, כי זו דרך העולם, וחלקם לא מצליח, ואחרים אי שם בין לבין. אני מקווה שכך או כך תמצא את הדרך הנכונה להתמודד עם האבל, ואת המשך דרכך השפויה בחיים.