נישואין ארוכים: בן זוג שאינו שותף

אני עובדת בעבודה קבועה, ויש לי רצון עז לעיתים לשתף את הבעל במה שאני עובדת.או חוויות מהעבודה. המילים הם חוזרות על עצמם, ויש לי הצרכים לשתף את הבן זוג במה שקרה במשך היום. אם אני חוזרת על אותו משפט או אותו אירוע מספר פעמים, הוא אומר בטון תקיף: "זה לא מעניין אותי, כבר אמרת לי, עזבי אותי, כמה אפשר לשמוע אותו הדבר וכד'". אני מרגישה מאד מאד פגועה, כי אין לי את מי לשתף בחוויות היום יום. הוא טיפוס קצר רוח ולא מגלה אמפתיה כלפי. אחרי שאני מוכיחה אותו, אז הוא מקרין שעושה טובה שמקשיב, שותק, לפחות לא סותם לי את הפה, אך אני לא מרגישה שיש לי שותף או כיף לשתף אותו. עם אחרים הוא אחרת: מביט להם בעינים, מרבה איתם בדיבור, אני מרגישה בדידות איומה. החלטתי ללכת לטיפול זוגי. הוא לא מוכן, הוא מודה שיש לו פליטות פה וזה לא בשליטתו , אך בסוף אני זאת שתמיד סובלת. הוא טוען שאני סתם מאד רגישה ועלי להתעלם ממנו ולא לקחת ללב, איך אפשר להתעלם מיחס קודר ולא סובלני כלפי ויחס לא חברי. איני יודעת מה המשמעות שאחרי שאני מוכיחה אותו שהוא לא בסדר הוא אומר לי (אולי בכדי להפחיד אותי סתם?) "אני מזמן עם רגל אחת בחוץ,"- כאילו לתת לי הרגשה שמת לעזוב אותי. אבל אני כבר שומעת את זה לפחות שנתיים, והוא לא עושה זאת. אני כל הזמן רק מוכיחה אותו שהוא פוגע בי והוא אומר שככה הוא ולא יכול להשתנות. לעולם לא הרגשתי במחיצתו אישה שווה, רצוייה , אני מרגישה כאילו זר אלי. אני נשואה כבר 30 שנה, עד כה הייתי שקועה בטיפול יילדי ויכולתי להחליק, היום, ככל שעוברים הימים מאד קשה לי לחיות עם אדם סגור ולא אמפתי כלפי. האם טיפול זוגי יעזור לי להתמודד עם זה או "לרפא " את זה? תודה רבה. אגב, שאלתי אותו מדוע עם אחרים הוא כל כך נחמד ואיתי הוא מתנהג כמו זבל : אמר כי איתך אני חופשי...אם היום היה לי גבר חם, אמפתי, נאה ומצבו הכלכלי מעולה - היום הייתי עוזבת אותו.

עינת יקרה,
אתם נשואים 30 שנה, וזה הרבה לחיות כך. לא ברור לי אם תמיד זה היה המצב. לו הייתם זוג צעיר, הייתי שולח אותך לחפש, כאן בפורום, את ההתכתבות שלי עם "ארהבית" (עשי חיפוש "ארהבית"), כי הבעיה שלה היתה דומה. זה יכול לעבוד גם אצלך, אבל יותר בקושי ועם הרבה יותר סבלנות. ובתנאי שאתם עדיין באמת רוצים לחיות ביחד. יעוץ זוגי אמור לסייע לפחות בהבהרה של הנקודה הזו, אבל גם ביישום של שיפורים, אם אתם מעוניינים זה בזו.