איך להתחיל נכון פרק ב'? - התקווה, הקשיים והעבודה

זוגיות פרק ב' דורשת הרבה יותר גמישות ולוליינות במימדים המעשיים, הרגשיים והנפשיים מאשר זוגיות פרק א'. יש צורך להניף הרבה כדורים באוויר בו זמנית (ג'אגלינג). לכן, זוגות נכנסים אליה עם הרבה יותר חששות. אמנם עם פחות תלות בהורים, אבל עם נסיון קודם שמשחק לטוב ולרע, עם רכוש, עם ילדים, ולא פעם עם פער ראשוני גדול יותר בין בני הזוג בתחומים המקצועיים, הכלכליים והאישיים. אלה הם יתרונות וקשיים כאחד בכניסה של זוגות אל פרק ב'. לכן, חשוב להתכונן היטב לזוגיות פרק ב', ויותר מכל, לבנות בין בני הזוג גשר יציב של אמון הדדי.

במאמר אחר שלי הצגתי לראשונה את "דילמת המיטה החולה" של זוגות בתחילת דרכם, כשהם מתלבטים על המשך דרכם – האם להמשיך ביחד או להיפרד? דילמת המיטה החולה אומרת:

"אם כבר עכשיו לא קל לנו, אז למה להכניס ראש בריא למיטה חולה!? אם משהו לא מסתדר כבר עכשיו, אז למה אני צריך להשקיע בטיפול זוגי לקשר אבוד מראש? לא עדיף להיפרד כבר עכשיו, ולהתחיל הכל מההתחלה?"

ה"כבר עכשיו" הזה יכול להימשך כמה חודשים, ולפעמים הוא נמשך גם כמה שנים. הבעיה עם הלך המחשבה של דילמת המיטה החולה היא שהוא משאיר זוגות רבים תקועים באותו המקום, ומונע מהם ליזום צעדים שיכולים להוביל להבנה טובה יותר של הזוגיות, ולטיפול בבעיות שניתן לטפל בהן עם עזרה מקצועית. הלך המחשבה של דילמת המיטה החולה מכניס זוגות רבים למצב קטטוני, שהוא קיפאון של המצב הנוכחי לאורך חודשים ושנים, אבל מבלי לשנות משהו ממשי. הוא נותן לזוגות את התירוץ להימנע מהמאמץ שנדרש מהם כדי ללכת לטיפול וללמוד איך לעשות זאת אחרת.

זוגות קטטוניים לא נפרדים.: זוגות קטטוניים נאבקים זה בזה כדי להשיג זוגיות טובה יותר שהם באמת ראויים לה, בתוך הקשר הזה, אבל עם הרגלי תקשורת זוגית שנשחקו עם השנים, או עם התכנסות לאדישות מתמשכת. אולי למען השקט, אולי כדי שלא להרגיש כישלון שוב, ואולי כדי שלא להיות לבד.

הסיבות להימנעות מסיוע מקצועי הן מובנות: הקושי לשנות הרגלים, שבירת התדמית של מי שיכול להסתדר לבד בכל מצב ובכל תנאי, והחשש מההצהרה על מחוייבות שנולדת בעצם ההחלטה על הליכה לטיפול. בעיקר כאשר מה שמאפיין את המצב הקטטוני הזה הוא התחושה שהזוגיות הזו היא מספיק טובה כדי להצדיק את הביחד, אבל לא מספיק טובה כדי להחליט סופית על מחויבות. ייתכן שחבוייה שם התקווה שמשהו בכל זאת ישתנה עם הזמן, אלא שזוגיות קטטונית היא כזו שמשהו לא משתנה בה עם הזמן. פעמים רבות היא גם לא יכול להשתנות לבד, כי כדי לשנות מצב קטטוני יש צורך בכלים חדשים.

עזרה מקצועית יכולה לתת לכם מספיק תנופה כדי ליצור שינוי ולהסיט אתכם מן הקטטוניה. היא נותנת לכם איש או אשת מקצוע שיוכל למתן ולתת פרספקטיבה, לגשר על פערים, לסייע למצוא בכם את האמפתיה וההבנה ההדדית, למצוא ולאמץ אמון הדדי ואמון בבני המגדר השני שאולי נחלש לאחר הגירושים, , ולעזור לכם ליצור תקשורת יעילה שהכרחית לתפקיד העיקרי שלכם: ניהול משפחתי – כי ביחס לזוגיות פרק א', זוגיות פרק ב' דורשת תואר מתקדם בניהול: של משפחה עם עולם רגשי מורכב, של כספים, של ניהול בו זמני של מספר יומנים שכולל גם את זה של הגרוש והגרושה שלכם ושל בן/בת זוגכם, של יחסים במשפחות מורחבות, של תפקידים בעבודה כשהם כבר בשלבי קריירה מתקדמים ולכן גם מחייבים, ועוד ועוד.

נשארתם ביחד כי עד כה רציתם להישאר ביחד גם כשלא היה קל. זה לבדו הוא סימן טוב מאד שיש על מה לבנות. שווה, לכן, לעשות מאמץ נוסף כדי לממש את התקווה שיהיה יותר טוב, בעזרת עשייה שהיא שונה מזו שעשיתם עד כה.

במאמר תסמונת המיטה החולה התייחסתי בעיקר לזוגיות ראשונה בתחילת דרכה, ולא פעם בגילאים צעירים. הפעם אני רוצה להציג את הקשיים המיוחדים של זוגות בשלבים מבוגרים יותר בחייהם, כאשר לפחות אחד מכם נמצא בפרק ב' של חייו.

1. כן, אתם כבר מגובשים יותר באשר לצרכים שלכם, , יודעים טוב יותר מה אתם צריכים בקשר הזוגי, ובעיקר מה אתם לא צריכים. הנסיון הוא חרב פיפיות. לפעמים הוא עוזר, ולפעמים הוא מונע שינוי בשל המודעות והחששות מהקשיים. הרבה תלוי בשילוב האישי שבין הנטיות והרגישויות לבין ההתנסויות מן העבר.
2. נשים וגברים מגיעים לפרק ב' עם יותר ביטחון ביכולת להשיג בני זוג, ולו רק כי הצליחו בזה בעבר, ופעמים רבות גם ניצלו זאת ל"חגיגה" של התנסויות עד ליצירת קשר יציב יותר. אלא שאז אתם עלולים להתעלם מהקושי שלכם לקיים זוגיות לאורך זמן. הביטחון בזמינותם של בני זוג בעידן שבו קל למצוא דייט חדש באתרי הכרויות, רשתות חברתיות ואפליקציות, מקטין את הסבלנות הנדרשת כדי להתחכך ביחד, ללמוד זה את זה, וליצור התאמות. התאמות מגיעות דרך שינוי, דרך ויתורים בדברים חשובים פחות למען קבלה של דברים חשובים יותר, ודרך לימוד הציפיות והיכולת להתגמש של הצד השני. דווקא המודעות לצורך בבניית ההתאמה עלולה ליצור תחושת קיפוח כאשר משהו לא מסתדר. סבלנות כדי לאפשר את בניית ההתאמה היא מצרך מבוקש יותר ופשוט פחות לזוגות בפרק ב' מאשר בזוגיות מחייבת ראשונה.
3. גברים ונשים שחוו גרושים קשים מקפידים יותר על קטנה כגדולה, כדי שחס וחלילה לא ייפרץ המחסום ויגיעו שוב לאותו קושי שחוו בעבר. חוסר האמון בבני המין השני, הסתכלות צינית על הצרכים של בן או בת הזוג השני הן בהיבט הכלכלי והן ביכולת השיתוף שלהם, וחוסר אמון בנאמנות המינית כתוצאה של חוויית בגידה מן העבר פוגמים ביכולת ליצור זוגיות שלווה וטובה, גם כאשר הצורך בה הוא גדול ומשמעותי. לא פעם התוצאה היא קונפליקט פנימי עמוק ומטלטל.
4. גברים ונשים מגיעים לפרק ב' עם מטענים יקרים ושבירים שהם חשובים מאד, אבל גם עם מטענים חורגים שהיו שמחים להיפטר מהם ולא יכולים. הם כבר לא לבד. יש להם ילדים, יש להם רכוש, ויש להם קשרים משמעותיים עם האקסים שלהם (הורי ילדיהם) ותשלום חובות קבועים (מזונות, למשל), ואלה גם אלה דורשים התייחסות נוספת.
5. רבים מגיעים לפרק ב' עם מחוייבות רבה מאד לילדים שלהם, הן רגשית, הן כלכלית והן בעצמת האחריות, כשהם עוטפים את עצמם בשפע של רגשי אשם שקשה לחדור דרכם. מצב כזה מטיל לא פעם על בן או על בת זוגם החדשים קושי רב להתמודדות עם קשיי משמעת, או עם צורך לשים לפעמים גבולות להשקעה של בן הזוג בילדים שלו. לא בהכרח כנגד הילד, אלא לפעמים גם למענו. התוצאה היא שבן הזוג שאינו ההורה הביולוגי מתקשה לעיתים קרובות לתפקד בבית המשותף כ"מבוגר אחראי", שלא לדבר על תפקידו האפשרי כ"הורה" נוסף בעל סמכות, ולפעמים דווקא כאשר מדובר בסמכות חלקית ולא בסמכות הורית מליאה. כאשר מדובר בילדים המגיעים משני הצדדים, הסיפור הזה הופך להיות דו-צדדי ומורכב עוד יותר.
6. כאשר יש ילדים משותפים לזוג פרק ב', באופן טבעי נוצרת חלוקה משפחתית שבה האשה הופכת להיות האמא העיקרית לילדים "שלה" (מהקשר הקודם שלה, אם יש כאלה) ולילדים המשותפים של שניהם, בעוד האב נותר מחובר יותר לילדים "שלו" (מהקשר הקודם שלו, אם יש כאלה) בכל פעם שהם אצלו, מה שעלול ליצור בבית מחנות שונים. החלוקה הזו מפרה את האיזון בין בני הזוג, מקשה על חיי זוגיות שוויוניים ועלולה ליצור חוסר אמון שהולך ושוחק בנישואים.
7. אנשים שמגיעים לזוגיות פרק ב' והם כבר צברו רכוש, או כאלה החוששים למעט שיש להם, דורשים לא פעם הסכם ממון כדי למנוע את העברת הרכוש לאחר גרושים אפשריים לבן או לבת זוגם. מצב זה גורר לעיתים קרובות אי אימון כבר בתחילת הקשר, ועוד יותר כך כאשר מדובר בגבר שנכנס לפרק ב' שלו ורוצה הסכם ממנון עם אשה שמגיעה לפרק א' שלה. במידה כזו או אחרת היא מצפה לזוגיות "נורמלית", כלומר, מלאה, כפי שזוגיות פרק א' אמורה להיות. אני לא רוצה לומר בזה שלא צריך ליצור הסכם ממון, אלא שהתהליך הזה הוא מקור לפגיעות ולחששות ולהרבה חוסר אמון, ולכן צריך לגשת אל הנושא הזה בזהירות רבה, ולבנות את האמון ההדדי עם הרבה תשומת לב, ועם הרבה שיחות להעמקת הקשר והאהבה, במקום להחליט עליו בנחרצות ובאופן חד צדדי. יותר מדי פעמים ראיתי איך גישה לא נכונה בנושא הזה פגעה בזוגיות הטרייה כבר בתחילתה, גם כאשר את השפעות הנזק ניתן היה לראות, ובעוצמה גבוהה, רק זמן מה לאחר הנישואים.

חשוב להבין את מכלול הקשיים המיוחדים לפרק ב',: ולתאם ציפיות. חשוב להיות מודעים לקשיים שמתעוררים באופן טבעי בעת בניית האמון ההדדי, בשל החשדנות שיכולה להיווצר במניעים של דעות ושל החלטות של הצד השני. בעולם מורכב של יחסים משמעותיים, יש מידה של צדק בחוסר הביטחון בכוונות של הצד השני "לשים אותי במקום הראשון ולעשות הכל בשבילי". מנגד, יכולה להיות גם מידה רבה של הצדקה לשים מדי פעם עניינים אחרים במקום ראשון בסדרי החשיבות. וכאשר הצדק עצמו הופך להיות עניין מורכב, בניית יחסי אמון דורשת יכולות תקשוריות טובות במיוחד כדי להגיע להתרה עדינה של המורכבות הזו. מכאן נוצר הצורך בסיוע מקצועי גם לבני זוג שהם נורמטיביים לגמרי, בדיוק כפי שנכון הדבר גם לזוגות נורמטיביים שנקלעים לנסיבות מיוחדות מסיבות אחרות, כמו למשל הצורך ב טיפול זוגי בעת טיפולי פוריות .

משום כך, רצוי מאד במהלך ההתחייבות הזוגית,. ובודאי לקראת מעבר לחיים משותפים, לקיים לפחות מספר פגישות של ייעוץ זוגי. טיפול או ייעוץ שכזה צריך לספק הדרכה ראשונית וחשיפה של מוקשים אפשריים, לאפשר חיבור תקשורתי טוב יותר, והכנה להתמודדות עם חילוקי דעות שיכולות, בשלב הזה, להיות משמעותיות מאד ועם דילמות מוסריות ורגשיות קשות, ובעיקר כאשר ילדים הם חלק מהעניין. אם צריך, יש לשקול אחר-כך גם אתהרחבת הפגישות לטיפול זוגי, כדי לייצב עוד את הקשר בהמשך.