שאלות נפוצות בזוגיות

שלום
ד"ר חסון,
אני פונה אליך מתוך ייאוש גדול ודאגה.
מה אני יכולה לעשות כשבעלי מעיר אותי מתוך שינה באמצע הלילה בכעס ובעצבים? זה נורא מפחיד ומבהיל, וברור שזאת אלימות לכל דבר. זה לא קורה כל הזמן, זה קרה לפחות חמש פעמים בשנתיים האחרונות. בנוסף יש גם אלימות מילולית ונפשית. אנחנו בטיפול, אך בכל זאת המצב לא טוב בלשון המעטה.
אני דואגת ונמצאת במתח תמידי. זה פשוט נורא שאפילו בזמן שאדם ישן, אין לו מנוחה.
אגב, האם נתקלת במקרים של אלימות/התעללות כזאת? מעניין אותי לדעת כמה זה קורה אצל נשים אחרות כי אני לא מוצאת על זה שום מידע ברשת.
תודה

בני כמה אתם? כמה זמן אתם נשואים? כמה זמן אתם בטיפול ולמה את לא סומכת עליו מספיק?

בשנות הארבעים, נשואים 15 שנה.
לא סומכת עליו כי יש לו שינויים קיצוניים במצבי הרוח

בטיפול כמה חודשים וגם בעבר

דואגת יקרה,
בודאי שזה מדאיג, ובודאי שזה מדיר מנוחה מעינייך, גם פיזית וגם נפשית.אני רואה שתי אפשרויות שיוצרות אצלו דינמיקה של "אני הולך להעיר אותה עכשיו, כדי לדבר איתה על זה", ויתכנו עוד. אבל אולי הדיבור על זה יעזור לך לחבר את העובדות למסקנות שאת צריכה להסיק מזה. האחת, היא שהוא מתכנן מראש פגיעה ונקמנות כדי ללמד אותך לקח, או כדי שתסיקי מסקנות אחרות (למשל – שתרצי לעזוב אותו בעצמך ומיוזמתך – אבל זו אפשרות שפעמים רבות היא דווקא לא נכונה, אלא ההיפך מזה הנכון, כמו "אני אפחיד אותך כך שלא תעזי לחשוב שאת יכולה לעזוב" – שזו האפשרות המסוכנת יותר).האפשרות השניה היא שאחרי שאת הולכת לישון, הוא "מתבשל בתוך עצמו" עם המריבות ואי ההסכמות שיש ביניכם, ואז הוא מתפוצץ, והעכבות שלו (כמו: היא ישנה, לא נאה להפריע לאדם ישן) מוסרות, וכשהכעס רב מספיק הוא מאבד את הסבלנות שלו, ומעיר אותך כי הוא לא יכול להכיל יותר.שתי האפשרויות הן לא טובות. שתיהן גם יכולות להכיל סכנה, כי שתיהן מעידות על נכונות לפגוע בך, גם אם זו כרגע "רק" פגיעה בשינה ובשקט שלך, או בביטחון העצמי ובביטחון הפיזי-קיומי. לא בטוח שהוא מודע לכל זה, או שהכעס שלו מגיע לעוצמות כאלה שהמודעות הזו והעכבות הרגילות של אדם סביר נדחקות הצידה.אני לא יודע על מה אתם רבים. אני לא יודע מדוע הוא מרגיש כעס רב כל כך, ומהי המידה שבה הוא מרגיש שאת מקניטה אותו או פוגעת בכבודו, שאולי מביא אותו לשם. שלא תביני לא נכון – זו לא הצדקה בשום אופן לאבדן העכבות הללו, ובודאי שלא למעשים הללו, אבל מן הסתם, לו הוא היה כותב, הוא היה מביא הסברים לעד כמה את מתסיסה אותו. זה יכול להיות דברים קטנים, ולא סבירים שלא אמורים להציק לו עד כדי כך, או דברים גדולים מאד, שבגללם קשה הרבה יותר שלא לאבד את יכולת האחיזה שלו בהתנהלות שקולה מולך, ואולי גם מול עצמו.אני כותב את זה כדי לתת לך נקודות מחשבה להתנהלות שלך מולו (שוב, לא כהאשמה, כי יתכן שאת אדם שקט, מרצה ומכיל, בודאי בתנאים האלה, אלא לבדיקה של היכולת שלך) גם מול עצמך וגם מול המטפל/ת שלכם.ובאיזה שהוא מקום נראה לי שאת לא סומכת מספיק על המטפל/ת שלכם שמבין/מבינה את הסיטואציה, או שאיבדת את התקווה או לפחות את הסבלנות לראות שינוי, ובגלל זה את כותבת לי. אבל לא ענית לי כששאלתי אותך למה את לא סומכת על הטיפול.ואוסיף עוד שאלה חשובה: אם אלו היחסים ביניכם, למה את עדיין שם?ואולי: נניח לרגע שבאמת הטיפול לא ישנה דבר. מה אז? האם התקווה שהטיפול "יצליח" (שזו שאלה מורכבת, כי פעמים רבות הוא מצליח "חלקית") היא שמחזיקה אותך שם?