קשר סוער: איך להתמודד עם אתגרים בזוגיות

שלום
ד"ר,אני נמצא כיום במערכת יחסים של כשנה ו-4 חודשים עם בחורה. שנינו בסביבות גיל 30 ואנו גרים ביחד.אין לי ספק שמהרבה בחינות חברתי הינה אהבתי הגדולה ביותר עד כה. הריגוש, ההתלהבות, האינטינסיביות ועוד הרבה דברים שמאפיינים את הקשר שלנו הם הכי חזקים שהיו לי אי פעם (הכל נכון גם לגביה- על פי עדותה). קיימת בינינו משיכה והתאמה מינית עצומה ומדהימה אשר אין לי ספק שלא נמצאת במערכות יחסים רבות.חברתי הינה אדם ספונטאני, סקרן, חכם ושומרת לי על העניין המנטלי והאינטלקטואלי בצורה יוצאת מן הכלל. חוץ מזה היא סקסית וחושנית ביותר.אז איפה הבעיה אתה שואל?ובכן, הבעיה היא שיש לי ספקות רבים לגבי מידת התאמנו לחיים משותפים על כל המשתמע מזה. אני לא בטוח שמה שטוב ליחסים אותם אנו מנהלים כיום, טוב גם לחיי נישואים מלאים. אני לא חושב שהיא הבעיה בלבד-אני חושב שגם אני לא בשל לחלוטין לחלק מהדברים הכרוכים בנישואים, אבל אני חושב שביחד אנחנו בעייתיים במיוחד כי אין מי שיהיה ה"אחראי" המוביל או שאם אני אקח את התפקיד הזה (אני יותר ממתן את הקשר ויותר אחראי בד"כ)- היא תהיה יותר מדי חסרת אחריות לטעמי ותרשה לעצמה דברים שלא יהיו לי נוחים. מעבר לזה, יש לנו בעייה קשה ביותר של ריבים אשר מגיעים לדרגות קשות. אנו כאילו לא מסוגלים למתן את התגובות שלנו ו (כמעט) תמיד גומרים רע. מערכת היחסים שלנו היא כמו רכבת הרים- דבר שאולי מוסיף לריגוש שלנו אבל לא מוסיף להרגשת הבטחון. האם ניתן התחיל חיים משותפים ממקום כזה של ריבים. האם התשוקה והאהבה שקיימת בינינו מעוורת אותנו לחשוב שנוכל לקיים בית. האם זה מספיק? אני מתחבט מאוד מאוד בזמן האחרון כי מגיע זמן של החלטות. וההחלטה קשה ביותר.מעניין אותי לשמוע את דעתך בנושא...

תוהה יקר,
אתה מתאר קשר עם הרבה אהבה, אלא שאתה חושש מהנפילות של רכבת ההרים, ומחוסר לקיחת אחריות, שלה בעיקר, וכמובן מהמריבות הקשות. אין כמעט ספק שאם הדברים ימשיכו כך, היחסים שלכם בזמן הנישואים יהיו רעים יותר ולא טובים יותר, היות שיתוספו לכל אלה גם מטלות וצרכים ואילוצים.אלא שאהבה חזקה ומשיכה יש להם חשיבות רבה בכך שהן יסייעו לכם יותר להיות זה עם זו ולתמוך זה בזו גם בעת משבר. לכן, כדאי אולי לשקול ברצינות הליכה ליעוץ זוגי, כדי ללמוד איך למתן מריבות, ואיך להגיע להחלטות זוגיות ביחד, באופן שקול. אלו הם דברים שאפשר ללמוד אותם. אני יודע שעצם המחשבה של הליכה ליעוץ היא לכאורה הודאה בכשלון. יש לעבור מכשול פסיכולוגי לא קטן כדי להחליט שזה בסדר ולגיטימי, ומבלי שזה ישבש את ההערכה העצמית שלכם. אלא שבמצב הנוכחי, בנתון הרגש ההדדי שלכם מצד אחד, והשיקולים הרציונליים שלך ששומרים עליך מלהתמסר לה לחלוטין (כי אתה לא יכול להתמסר כאשר אתה חושב תוך כדי כך על הזמן המתאים ביותר להפרד), לא כדאי לקחת את העניין יותר ברצינות, ולפחות לבחון עד כמה אפשר לשנות את הטעון שינוי? אולי, ככה במקרה, ובדרך אגב, שאפילו תצליחו לעשות את זה...