קשר: חוסר הבעת רגשות וצורך באינטימיות

היי דר'זקוקה מאוד לעצתךאני בת 37 הוא בן 45 נשואים 8 שנים בגדול הכל כביכול מעולה. הוא אבא טוב,משתדל שאני תמיד יהיה מרוצה אבל אני מרגישה שאני חיה עם שותף שמאוד אכפת לו ממני. כבר יותר משנתיים לא היה סקס ,הוא לא יודע להביע רגשות גם כשאבא שלו נפטר מעולם לא בכה מעולם לא דיבר על זה שקשה לו או עצוב לו .גם כשכועס על חברים ואני מדברת על חברים טוביםשאיתו מהילדות (כיתה א) לא יודעלהגיד שנפגע או כועס וגם כשאנו רבין/מתווכחים הדבר היחידי שהוא אומר שהוא עצבני .הוא מעולם לא דיבר על רגשות.האם זו תופעה מוכרת? יש דבר כזה?

מיקי יקרה,
אני לא לגמרי בטוח שהגדרת נכון את מה שמפריע לך, כי כרכת שני דברים שהם לא בהכרח או לא תמיד מחוייבים ללכת ביחד. האחד - שהוא לא נפגע בקלות, וכמעט שלא מביע כעס. כלומר, הוא לא נלחם חזק על צדקתו, ולכן גם קשה לריב איתו. על ההבט הזה לבד, יתכן שנשים רבות היו מוכנות להתחלף איתך, אלא אם את מרגישה שהוא לא מוכן להילחם את המלחמות שלך למענך. כך שאולי זה מה שמפריע לך. אבל התלונה שלך היא על כך שהוא לא מדבר על רגשות. ואני חושב שאת מרגישה אולי שהוא לא מביע אותן. האם את שמה לב לזה בגלל שהוא לא כועס? - כי את אומרת שמאד איכפת לו ממך, שזה טוב. אני חושב.מצד שני, את כותבת שכבר יותר משנתיים לא היה ביניכם סקס, אבל לא כתבת למה. כלומר - האם את נמנעת בשל כעסך עליו, או בגלל שהוא לא מנסה - ומה שאת מנסה לחבר לי, ולצערי זה לא לגמרי עבר, כי לא הצלחתי להבין, את הצד הרגשי החסר שלו (כעס, אֵבל) אל העדר הצורך שלו באינטימיות. אני יכול להבין שאת סוערת יותר, ואולי גם שאת מרגישה שהשקט שלו, שאולי היה לך טוב בתחילת הקשר כשהרגשת שהוא מצליח למתן אותך, לא נותן היום לסערות שלך מקום לביטוי ולגיטימציה.העובדה היא, שכפי שאת רואה, יש דבר כזה. לפחות במסגרת העובדות. לגבי הפרשנות שלך, אני לא יודע, כי אני לא מכיר אותו מקרוב. אני רק מבין שהבקרות הקוגניטיביות שלו מול העולם הרגשי שלו עובדות היטב, ולטעמך טוב והדוק מדי. היית רוצה את זה אחרת, ואני לא בטוח שאני מבין עד הסוף למה. האם בגלל שהאינטימיות ביניכם הלכה לאיבוד, ואת משייכת את זה לשם (והסיבה יכולה להיות אחרת לגמרי, אגב), או בגלל שאין מקום לעולם הרגשי שלך, וחסר לך החופש להתבטא כמו שהיית רוצה. אולי אם תבהירי מה את חושבת בעקבות מה שכתבתי, אוכל לכוון אותך טוב יותר.

תודה על תשובתך המפורטת אני מרגישה שאני קצת לא קוראת נכון את בעלי ומרגישה שכדי שאני אוכל לשקם את יחסינו אני ציכה הבנה יותר רחבה לגביו.ציינת שהוא לא נפגע בקלות-הוא כן נפגע אבל לא מדבר על זה גם בסיטואציה של החבר הוא ישתמש בשיחה איתי שלא אכפת לו מהחבר,החבר יכול להתקשראליו והוא לא יענה לו( למרות שהחבר הזה מאוד חשוב לו),באופן כללי לא מדבר על דברים שמפריעים לו וישתמש הרבה במילים אני כועס עליו או שהוא אצבני מאוד אבל אף פעם לא מודה בזה שהוא נפגע/נעלבואני חושבת שזה מעבר ללא מביע אותן כאילו מונע מעצמו לחוש תחושת עלבון או תחושת נפגעותלעניין הסקס- אני כמעט 3 שניל לאחר לידה( בתשלישית) חשוב לציין לדבריו מאוד אוהב אותי והזוגיות הזו מאוד חשובה לו ונראה לי שקשה לו באינטימיות.כשאנחנו מדברים על זה הוא טוען שזהבגלל שקצת שמנתי אחרי הלידה ואני יודעת בוודאות שזה לא קשור גם כי פחות או יותר הגעתי למשקל שלפני הלידה.נראה לי שדיי הגענו למצב שקשה לו ליזום ואני דיי נפגעת מזה שהוא לא יוזם( גם לי בא להרגיש שמחזרים אחריי) והעבודה שלו זהדבר שהוא מאוד אוהב ומאוד ממלא אותו אז זה לא קרה.ועוד משהו שמפריע לי בסקס איתו שהוא מאוד טכני ופחות עם רגש ואני זקוקה לרגש כמו אוויר לנשימה וזה ממש חסר לי .אני יודעת שלעיתים הוא צופה בפורנו- וזהלא מפריע לי אבל גם הבחירה של הפורנו היא מאוד טכנית ללא רגש........לסיכום אני רק יגיד שמאוד חשוב לי להבין אותו וחשוב לי ליהיות/להרגיש בזוגיות טובה אנחנו נשואים 8 לאחר הילד הראשון ההסתגלות למצבהחדש היתה לא פשוטה היום אני יודעת שחוויתי דיכאון לאחר לידה מה שלא ידעתי אז, כשהבן שלי הגדול היה בן שנתיים אביו של בעלי חלה ובעלי תקופה של שנה וחצי טיפל באביו עד שנפטר בזמן שבעלי טיפל באביו אצל אמא שלי גילו את מחלת הסרטן ואמא שלי גם נפטרה לאחר מאבק במחלהלאחר שנתייםוחצי בקיצור תקופה של 4 שנים היינו במצב דיי הישרדותי של מי נשאר עם הילדים והיה פחות זמן לזוגיות כשהוא יצא משנת אבל אנינכנסתי לשנת אבל.והייתי מצפה שנצא מהמצב ההישרדותי אבל מסיבה שאינה ברורה אנחנו עדיין שם

מיקי יקרה,
עכשיו יותר קל לי להבין את מורכבות הקשר ביניכם, אם כי אני משוכנע שיש עדיין הרבה מן הנסתר בשבילי.את כותבת שהוא נרתע מאינטימיות איתך, ושזה מפריע לך, ושכאשר זה כן ישנו, זה יותר טכני מבחינתו ופחות רגשי. אני מבין מזה שהיית רוצה אותו יותר קשוב אליך, והתקשורת האינטימית הזו חסרה לך. ככלל, את מרגישה שהוא מתקשה להתמסר אליך, רגשית, ושהוא מתנהל בתוך עצמו, ואולי אפילו באופן שלא מודע או לא מוכן להציף את הרגשות שיש לו, ומן הסתם - זה לא פשוט להעלות רגשות כשאין תגובה של הצד השני. זה יכול להיות מתסכל מאד, וגם לא מובן - כי את אולי מתקשה להבין מה הוא חושב, כשאת לא רואה את הרגשות שלו מוחצנים.מצד שני, שניכם עברתם הרבה מאד בשנים האחרונות, עם טיפול ואבל בצד שלך, ועם טיפול ואבל בצד שלו. גם זה עלול להרחיק אתכם רגשית זה מזה, שלא לדבר על כך שזה עלול לגרום לכם ליצור השוואות, גם באופן לא רצוני וגם כאשר אתם חושבים שלא מתאים לכם להיות כאלה, בין הסבל והמצוקה שלך לבין אלה שלו, וזה עלול לעורר כעסים, בין אם הם מצטברים בשקט בפנים ומשפיעים על היכולת להחצין רגשות, ובין אם הם יוצאים החוצה כביטוי של הכעס הזה, ואולי דווקא בנושאים שוליים.כמו שכתבתי, עברתם הרבה רגשית שניכם, פעלתם כאוטומט כי הייתם צריכים לתפקד, אבל זה גם הרחיק אתכם או גרם למצבורים של עניינים שכנראה אינם פתורים ביניכם ומונעים מכם להיפתח ולהתקרב. לפי מכתבך, אתם עדיין על אוטומט, בעלך אולי היה גם כך על חצי אוטומט כשפעם הסתדרת עם זה, אבל את רוצה יותר, ובודאי יותר ממה שיש עכשיו.הדרך לעזור לעצמכם לבד, היא לנסות ולהתקרב אליו ולקרב אותו עם כמה שפחות כעסים, ובהדרגה. קשה מאד לעשות זאת לבדך, אבל זו הדרך. לרכוש את אמונו מחדש באהבה שלך אליו, וברצון שלך הכמעט שאינו מותנה, בקירבה שלו. כשזה ישנו, יותר קל גם לומר לו מה לעשות. לא מה להרגיש, אלא מה לעשות - ופעמים רבות אצל מי שמתקשה להתחבר בקלות לעולם הרגשי שלו, מתוך זה מגיע גם הרגש. לא בשטף, לא במבול, אבל באדוות קטנות, מדי פעם. זה קשה מאד כשאת מיואשת, כשהרצון, בתחושה שלך, אינו לגמרי "בלתי מותנה", וכשהצטברו כעסים, וכשאת חושבת אם אלו החיים שבאמת רצית לעצמך. זה קשה, אבל אם את רוצה לעשות זאת לבדך, זו הדרך. בהדרגה ובסבלנות.בדרך כלל, נכון יותר ללכת לטיפול, וגם שם להיות סבלניים - אבל שם לא תהיי לבדך. גם הוא לא. עברתם טראומות שהשפיעו עליכם, והרחיקו אתכם זה מזה. זו סיבה מספיק טובה לבדה ללכת ולדבר על זה, וללמוד להתחבר מחדש נקיים יותר מכעסים ומהשוואות, ומסוגלים לבטא טוב יותר את מה שאתם באמת רוצים.