קונפליקט משפחתי בזוגיות

שלום רב,
אני ובעלי נשואים קרוב ל5 שנים. אותי הוא הכיר כבחורה שומרת שבת והוא היה חילוני-מסורתי (לא שומר שבת) וכבר מהתחלה הדברים היו ברורים, אני שומרת ואשמור שבת תמיד וכמובן לא אכפה עליו לשמור גם כן. אציין כי במשך כל תקופת נישואינו הוא תמיד דאג ליצירת התנאים שיקלו עליי בשמירת השבת, הוא מצידו הפחית משמעותית מאז נישואינו את יציאותיו מהבית בשבת. אם הוא היה רגיל לבלות, לנסוע למקומות\משפחה הרי שמאז שנישאנו הוא הגביל עצמו הרבה בגלל שלא רצה להשאיר אותי לבד. כמובן שלא מנעתי זאת ממנו ולעיתים הייתי הולכת להוריי כדי שירגיש שאינני לבד ויהיה לו יותר קל וברוב המקרים זה עזר להרגיע את מצפונו.קצת לפני שנולדה בתנו הבכורה, לפני כשנתיים, תפיסתי מעט השתנתה והרגשתי שאם ההרגל הזה שלו, ללכת מדי פעם בשבת למשפחתו( לא הורים אלא דודים\בני דודים\חברים) ימשך כעת משהפכנו למשפחה אז זה קצת מרתיע. בעיני, גבר בעל משפחה אמור להיות עם משפחתו, אשתו ולהעדיף אותם על פני אירועים אחרים. בכל זאת, תמיד אפשר לנסוע למשפחה בימי חול\שישי (לפני שבת) או מוצ"ש, בקיצור תמיד אפשר למצוא זמן אם ממש רוצים. ואנחנו שעובדים מאוד קשה ולומדים, כמעט ולא מתראים במשך השבוע לזמן איכות משפחתי, רק בשבת יש לנו הזמן באמת להרגיש משפחתיות, לפחות בעיניי, כי אנו יותר פנויים זה לזו. העניין שהוא לא רואה זאת כך. מבחינתו פעם ב שהוא יבחר לנסוע לאנשהו בשבת לא אמור להזיז הרים וגבעות ונוח לו עם זה. זה נורא נורא מפליא אותי. נותן לי הרגשה שאנו בסדר עדיפות שניה בחייו. נותן הרגשה של נחיתות. הרי מתי יש לנו עוד זמן להווי משפחתי אם לא בשבת.? ואני לא אומרת זאת כי אני רוצה בעקיפין שישמור שבת, ממש לא. הוא הרי רואה טלויזיה, מתעסק בנייד\במחשב ועושה הכל חוץ מלנסוע כמעט. העניין הוא שנמאס לי להרגיש שאנחנו מובנים מאליו, שאנחנו (אני ובתי) נסתדר. ברור שנסתדר זו לא הבעיה, הבעיה היא אחרת, שאני מבינה שחשיבותנו היא אחרת בעיניו מאיך שאני רואה את המציאות. הוא קורא לי דרמטית לגבי זה וטוען שזה לא נכון, שהוא כן אוהב אותנו וחשובה לו דעתי, אבל בפועל, מה שיוכיח זאת זה המעשים. אני כל פעם בולעת את העלבון שוב ושוב כי עד כה אם הוא היה נשאר בשבתות בבית זה כדי לרצות אותי וזה מאכזב אותי. חשבתי שהוא באמת רוצה להיות נוכח איתנו במעשינו. לפני כמה ימים הזמינו דודו ליום הולדת שהוא עושה בשבת, ברור לדודו ולהוריו של בעלי שאני לא יבוא מן הסתם אבל גם ברור להם שבעלי כן צריך ללכת ליום הולדת והם אף נתנו לו תחושה כזו, זאת למרות שהם יודעים שנשאר אני ובתי לבד. איפה כתוב דבר כזה? האם אני כל כך שמרנית או שמא יש מעט צדק בדבריי?אנו כבר מס' ימים בקושי מדברים, כי לטענתו אני מנסה שישמור שבת, ושאני דרמטית שזה לא קורה כל שבת ושאני צריכה להגיד תודה בכלל שהוא השתנה קצת למעני, אבל שוב, אני רואה זאת כריצוי, ולא משהו שבא לו מהלב וזה נורא מכאיב לי. לפעמים אני מרגישה שלא טוב לו מספיק איתנו אם הוא רק מרצה אותי. אני אולי קצת מגזימה אבל הכאב מדבר מתוכי.אני ממש ננעלתי רגשית, נפגעתי עד עמקי נשמתי, לא יכולתי לישון לידו, לא יודעת כבר מה לעשות. איך אני אמורה להמשיך ולקיים חיים רגילים אם אני מבינה שהרבה פעמים הוא ריצה אותי ולא באמת נשאר מהלב. פתאום אני מרגישה פער עצום בינינו בתפיסת ערך המשפחתיות והזוגיות.לעצתך\ הארותייך אודה,סופ"ש נעים.

גלית יקרה,
סיפור לא פשוט, כי האמת היא שלא רק אתם בתמונה הזו. אם ניקח את דודו של אישך, שבחר לעשות בשבת את יום ההולדת, שאני מניח ששייך לאחד הילדים שלו. כן, הוא לוקח בחשבון שאת לא תבואי. ויודעת מה? יתכן אפילו שהוא לוקח בחשבון שאולי האיש שלך לא יוכל לבוא בגללך, אבל יש עוד כל כך הרבה שיקולים אחרים, כמו כל יתר בני המשפחה. יתכן מאד שאם יבחר ביום אחר, אחרים לא יגיעו, שאולי קרובים לו לא פחות מאשר האיש שלך. אז מבחינתו, הוא מוכן לקחת את הסיכון שאישך לא יגיע, כדי שאחרים , שקרובים לו באותה מידה ואולי יש כמה כאלה ולא רק אחד, יגיעו ליום ההולדת, כי להם הרבה יותר נוח בשבת. זה השיקול שלו. הוא ממש לא נגדך, אלא מנסה, אולי, בדרכו, להגיע למיטב עבורו. ולתוך המציאות הזו, נכנס בן זוגך. האם לא ללכת, כדי להראות נאמנות לך? - בכך הוא מאבד משהו מהקשר ומהחיבור לבני המשפחה שלו. האם ללכת כדי לשמור על הקשר הטוב איתם? אבל אז את נפגעת. הצורך שלו הוא גם וגם, אלא שהוא לא יכול גם וגם.למה ללכת בכל זאת, מבחינתו? - שתי אפשרויות.האחת, שהוא בטוח שאת תוכלי להתמודד עם זה, ולקבל אותו בטוב וברע. כלומר, שהוא לא מסכן הרבה, כי את מפרגנת לו ומבינה את הצורך שלו לשמור על הקשרים המשפחתיים שלו.השניה, שאתם במאבק כוחות, ושהוא מנסה לומר לך, קצת בכוח ודרך המעשים, שאת פוגעת בו, ושהוא נלחם על כך שלא תפגעי בו, בעוד שאת מנסה לומר לו: אני רוצה הוכחות לכך שאני חשובה לך. ושתי נקודות המבט הללו מנוגדות זו לזו.זה בעיקר קושי של תקשורת ביניכם. את נפגעת ולא בטוחה באהבה שלו. הוא לא מצליח לומר לך: חשובים לי הקשרים האחרים, אבל גם את חשובה לי. אני מנסה לאזן. ובהחלטות שלו, ובתקשורת שלו, הוא לא מצליח להעביר אליך את המסר שאת חשובה לו. חבל מאד שזה קורה, אבל בסופו של דבר כאן הקושי. כי אני באמת מאמין ששניכם רוצים את הזוגיות שלכם, ושתעבוד כראוי. אבל אתם לא מצליחים להעביר את המסר הזה באופן מספיק טוב. זה לא רק הצד הפרקטי של קבלת ההחלטות, אלא גם הצד הפרקטי של הוכחות של האהבה שיש ביניכם, שגם הוא צד תקשורתי שאתם קצת מתקשים בו (כן, גם את, כי גם הוא רוצה לראות שאת אוהבת אותו מספיק כדי לוותר על כמה דברים שחשובים לו, בדיוק כפי שאת רוצה שהוא יוותר על דברים שחשובים לך), וגם של אמון הדדי שנוגע לאהבה ולרצון שלכם זה בזה.לפי עוצמת הרגשות שלך כפי שביטאת בפנייתך, יתכן שעברתם סף מאד לא טוב ביחסים ביניכם, ואתם זקוקים לעזרה מקצועית. בכך אני לא מתכוון בהכרח לכך שאת תוותרי, וגם לא בהכרח שהוא יוותר, אלא ששניכם תבינו מחדש שניתן וכדאי להאמין זה לזה בכך שאתם אוהבים זה את זה, ולכן צריכים למצוא מחדש את הדרך לוותר זה לזה, ולמצוא איזון נכון של עשייה - תוך כדי שיחה טובה שיש בה אמון הדדי. אולי כדאי שתלכו לטיפול למספר פגישות, כדי לשפר את התקשורת ביניכם, וכדי שתלמדו לא רק שנכון יותר לכם למצוא את שיווי המשקל המתאים, אלא גם את הדרך התקשורתית לעשות את זה. חבל למשוך את זה זמן רב מדי, כדי שלא ליצור העמקה של הפערים. המחיר עלול להיות גבוה מדי.