קונפליקט זוגי: פשרות וארבעה ילדים

הי,אנחנו שנינו בני 35, נשואים 8 שנים, כרגע יש לנו 4 ילדים קטנים (כולם מתחת לגיל 6), בקיצור קשה מאוד..אני בעיקר זאת שנמצאת איתם (עובדת, אבל בעלי עובד עד מאוחר, מגיע בדרך כלל אחרי השכבות או בסוף ההשכבות). מטבע הדברים אני נמצאת איתם יותר אז מחליטה יותר דברים בסדר היום שלהם.בעלי הרבה יותר "פדנט" ו"יקה" ממני, והרבה דברים שאני עושה איתם מפריעים לו. הוא מבקש ואני משתדלת אבל לא תמיד מצליחה (לדוגמא: שלא יאכלו בבית, רק על השולחן, לשטוף ידיים כל פעם שנכנסים הביתה/לפני אוכל, להקפיד על צורה מאוד מנומסת איך שאוכלים, כל מיני דברים של החדר שלהם וכו' וכו'). הוא טוען שהוא מעיר לי רק קצת ומוותר על הרבה דברים שמפריעים לו, ואני לפעמים כבר משתגעת מרוב כל ההערות שלו ומרגישה שזה יותר מידי.הדבר שהיינו תמיד חלוקים עליו - זה עניין הצעצועים. הוא תמיד טען שיש לנו יותר מידי צעצועים וזה עושה הרבה בלאגן, והתעצבן כשאני קונה עוד צעצועים. אני חושבת שצריך הרבה צעצועים כי זה עושה להם עניין ומקל עליי (ק ש ה !! להיות לבד עם ארבעתם!!). בסוף כל יום אני משתדלת שיסדרו, אבל בד"כ רק מזיזים הכול הצידה, ופעם בשבוע-שבועיים עושים סדר יותר רציני (כך שיוצא שבסוף היום יש בלאגן רק בצד של הסלון). הרבה זמן זה מפריע לו והוא אומר לי שצריך לעשות סדר רציני כל יום ואני אומרת לו שאני לא מסוגלת לזה (זה באמת קשה להפעיל אותם לסדר כל כך כל יום, וגם לוקח הרבה זמן. לא רוצה לחזור מהגן ורק לסדר איתםמה שבילגנו בבוקר ולאכול ארוחת ערב. רוצה שקצת נשחק ונצייר ושיהיה נחמד, לא רוצה להיות כל יום בלחץ. גם ככה זה קשה. מבחינתי במאמץ שאני עושה עכשיו - כל יום להזיז את הכול הצידה ולסדר קצת הוא מספיק קשה לי והייתי מוותרת גם עליו, קשה לי "להזיז" אותם לסדר והם משגעים לי את השכל). כבר כמה זמן שהוא אומר/זורק לאוויר שצריך "לדלל" להם את הצעצועים אבל אף לא ממש ניהלנו על זה דיון.היום נשארנו כולנו בבית כי היה לנו אירוע, ישנתי קצת מאוחר, וקמתי, וגיליתי שהוא פשוט החליט, בלי לשתף אותי, להעיף להם את כל הצעצועים לארונות למעלה. הוא עשה עם הגדולים "סדר רציני", הם סידרו ומיינו הכול בקופסאות במשך איזה חצי יום (גם אחרי שהתעוררתי והבעתי את מורת רוחי הוא הסביר לי שהוא החליט כך והמשיך לעשות איתם את זה), והעלו הכול למעלה. הרעיון שלו זה שכל פעם שהם רוצים משחק, הם יעלו למעלה, ייקחו מהארון, ישחקו ויחזירו לארון למעלה (יש לנו גם ארונות לצעצעים בסלון, אבל כמעט תמיד לא מחזירים למקום מייד/ הקטנים, שהם לא מבינים ובני פחות משנתיים, מוציאים מהארונות ומבלגנים את זה).אני ממש עצבנית עליו. הוא פשוט לא שיתף אותי. אני מרגישה שהוא מכריח אותי להתנהג ככה, בצורה שלא נעימה לי ולא נוחה לי עם הילדים. אני חושבת שצעצעים שלא נמצאים בהישג יד - הילדים לא משחקים איתם פשוט. ואז יהיה לי פחות נוח ופחות כיף עם הילדים, יהיה לי פחות מה לעשות ולהפעיל את הקטנים. אני לא יכולה כל הזמן לקחת דברים מלמעלה, לשחק עם הקטנים ולהחזיר כשאני איתם / להקפיד עם הגדולים שישעשו את זה. זה פשוט גדול עליי וגם קשה לי מידי להתנהל איתם ככה.הוא טוען שאני מחליטה הכול וגם הוא יכול להחליט דברים בבית, וככה - כשאין כמעט צעצועים זה בעצם "יעזור" לי ולא יהיה בלאגן כל יום, כי יש ממש מעט צעצועים בסלון. וככה יהיה לי יותר "קל"..אני ממש עצבנית עליו. נכון שאני מחליטה אבל אני זאת שנמצאת איתם, מה לעשות.. וזה ממש מקשה עליי ההתנהלות שלו. לא מסוגלת יותר.

ד' יקרה,
אתם אכן בדילמה. עד עכשיו דברים התנהלו בעיקר על פי דרכך, או עם פשרות שעשית בין מה שאת חושבת לנכון ובעיקר יכולה, לבין הלחץ שלו לעשות אחרת. עד עכשיו, הוא התלונן, והדברים המשיכו להתנהל כפי שהתנהלו, ואני בטוח שהיה מתוסכל מכך מאד.עכשיו, הוא החליט לעשות מעשה, אולי כדי לשפר את המצב לפי טעמו, ואולי כדי להראות לך שאפשר. התוצאה היא אכן כפויה עליך, כי עכשיו מצופה גם ממך להמשיך ולקיים את הסטאטוס קוו החדש שהוא רוצה לקיים, כי את היא ההורה העיקרי שיצטרך לעשות זאת. זו אכן בעיה, כי אני לא חושב שאת מרגישה שתצליחי לקיים את המבנה החדש שנוצר.אני לא רוצה להיות שיפוטי, ולומר לך שאת צודקת או לומר לך שהוא צודק (ממילא אני מתכתב רק איתך). אף אחד מאלה ממילא לא יקדם אותך. אבל אני חושב שיהיה נכון לומר שהוא היה מתוסכל קודם וכעס עליך, ושאת מתוסכלת מהשינוי שהוא מנסה ליצור, וכועסת עליו.הסברת לי את עמדתך ודרכך, ואני מבין אותן. אני אבל גם יכול לראות מדוע בן זוגך מתוסכל גם. מן הסתם הוא עסוק במצוקות שלו, שזה אולי הבלגן בבית וחוסר הסדר, ואולי גם חוסר השליטה במה שקורה, ואולי גם המחיר הכלכלי של הצעצועים. לכן, כנראה, בשל המצוקות שלו, קשה לו להבין אותך. היית רוצה שזה יקרה, אבל מן הסתם את לא מצליחה להסביר לו את הצרכים שלך, והוא לא מצליח להבין אותם, או לפחות – הוא רוצה שתתפשרי על הצרכים שלך ושלו אחרת.לאחר כל אלה... יש לי שאלה אליך, במקום תשובה: בנתון כל אלה, מה את חושבת שהכי נכון לעשות?

להסביר לו שזה לא יעזור לו בכל מקרה "להכריח' אותי ככה.. הרי הוא צריך שיתוף פעולה שלי.. זה נכון שהוא יכול "להחליט בעצמו" בבית, אבל הגישה הזו לא עוזרת. זה לא שיח בריא.יש בי מן רצון להראות לו שכל מה שהוא עשה לא עוזר ובכוונה להשאיר את הבית יותר מבולגן כל יום.. למרות שאני יודעת שזה ילדותי.. כנראה שהדבר "הנכון" לעשות זה איפשהוא באמצע - לנסות להשתדל לעשות חלק ממה שהוא הציע, לנסות בכ"ז לסדר יותר, להשאיר חלק מהצעצועים למעלה וכו'..לא יודעת חוץ מזה. אין לי ממש "תשובה נכונה"..

ד' יקרה,
אני חושב שאם כך די ענית לשאלה שלך: "לנסות להשתדל לעשות חלק ממה שהוא הציע, לנסות בכ"ז לסדר יותר, להשאיר חלק מהצעצועים למעלה וכו'..."אני מניח שזה לא מספיק. את מחפשת עכשיו שיווי משקל חדש באמצע, ויתכן שהוא עדיין יכעס פה ושם, ושאת תכעסי בחזרה כי את הרי עושה מאמץ לרצות אותו, וכי הוא עדיין לא רואה דברים בדרכך.אני חושב שיתכן שחסר עוד אלמנט אחד. ממש כשם שאת רוצה שהוא יבין את הקושי שלך ואת הגישה שלך, ולדעת, על פי ההתנהגות והאמירות שלו שהוא מעריך אותך ואת ההשקעה שלך, כך גם הוא רוצה לראות את ההערכה שלך, ואת העובדה הפשוטה שאת אוהבת אותו ולא כועסת עליו תמידית, ולא חושבת שהוא רוצה כל הזמן את רעתך. אני חושב שמדי פעם, לפחות, גם את לא חושבת כך. האלמנט הזה, של הרצון הטוב זה בטובתו של זה, אולי חסר לכם בתקשורת ההדדית שלכם. נסי להתחיל בזה. להראות לו שאת אוהבת אותו ומעריכה אותו, וכאשר את לא מסכימה איתו הרי זה לא בגלל שאת לא סומכת עליו, אלא משום שקשה לך. אם הוא ירגיש שאת אוהבת אותו ורוצה את טובתו, ושאת מרגישה קרובה אליו, יהיה לו קל יותר להאמין לך כשקשה לך. רק שאת ה"קשה לי" תצטרכי לבטא אולי באופן אחר, שיעזור לו להעריך אותך על המאמצים שאת עושה. הוא יאמין יותר לכך שאת עושה מאמצים אם הוא ירגיש שאת לא "נגדו", אלא לטובתו. לא תמיד קל ליצור תקשורת כזו, אבל אולי תצליחי אם תצליחי להפריד בין אכזבות או קושי שלך, לבין היכולת להראות לו שאת מרגישה קרובה אליו.מי אמר שנישואים זה דבר קל?טוב, לפעמים זה אולי קל (או קל יותר מאשר להיות לבד). אלא שפעמים רבות צריך לדעת להתמודד עם אכזבות, כשלונות וחרדות כדי לנסות ולהפוך אותם לדבר קל יותר.