פחדים וחרדות: איך להתמודד

שלום
ד״ר, מתנצלת מראש על ההודעה הארוכה , קראתי המון תגובות שלך פה ומאוד מתחברת לעצותייך.
אני בת 25, בין זוגי בן 28 ואנחנו 5 שנים ביחד, גרים ביחד 4 שנים. לפני כשנה בן זוגי עבר תקופה קצת קשה שיצאה עליי בדרך הדיבור שלו והיחס שלו כלפי. לאחר המקרה הזה הרגשתי מאוד רע והסתגרתי בתוך עצמי. ושם בפעם הראשונה הרגשתי ״אולי זה לא זה״, הבעיה שבמקום לדבר על זה אני נכנסתי לחרדה עמוקה ושאלות גדולות של מה עליי לעשות, המחשבות מאוד הבהילו אותי. אחרי תקופה של חודש סיפרתי לו כל מה שעברתי, הוא התנצל מעומק ליבו והבטיח שיותר לא יביא את עצמו למצב לחץ שמשפיע איכשהו על הזוגיות שלנו. וכך היה. ואפילו הגעתי למסקנה שיש דברים שגם אני וגם הוא צריכים לשנות באופן התנהלות שלנו, דברים שלא הסתכלנו עליהם בעבר דווקא בגלל שהיינו עדיין ילדים חולמניים שלא מסתכלים על דברים כאלו.

בגדול: יש לנו תקשורת בריאה, ראייה משותפת לעתיד, תמיכה, כבוד הדדי, פירגון.

אז מה הבעיה? מאז המקרה ההוא, אני מוצאת את עצמי כל חודש/ חודשיים נכנסת לחרדה העמוקה הזאת של ״אולי זה לא זה״, חושבת על גברים אחרים, מפתחת מן דחף ל״להגיד לו שאני רוצה ללכת״, ואז ברגע שהחרדה הזאת עוברת אני פשוט לא מבינה מה עבר עליי? למה הרגשתי ככה? הרי הכל טוב בנינו! ואנחנו לא רבים, ואני אוהבת אותו ואת האופי שלו והיופי שלו, אז מה הבעיה? האם אני באיזה לופ של החרדה הזאת שהבהילה אותי וישלי איזה צורך ״הרסני״ לחוות אותה שוב ? אני כבר חשבתי אולי אכן התת מודע שלי קורא לי לצאת מהזוגיות הזאת בגלל שאני לפעמים חושבת שנכנסתי אליה מוקדם ואני מאוד מתעניינת במה קורה בחוץ, ואני מאוד מאמינה במחשבה הזאת כאשר אני בשיא החרדה, ממש דחפים להתוודות, לספר, דחפים מוזרים ביותר. זה מאוד מקשה עליי המחשבה המטרידה הזאת, כי הרי ברגע שזה עובר אני מרגישה מצויין ולא מבינה מזה השד הזה שנכנס בתוכי ומדוע הרגשתי ככה, ממש אומרת לעצמי ״או מיי גאד מזה היה? מזאת השטות הזאת?״. הרי הכל טוב אצלינו! מה משעמם לי ואני צריכה אקשן או שאולי צריכה קצת יותר להדליק את האהבה עקב זוגיות ממושכת? מרוב שאני כבר בתסביך עם עצמי אני חושבת אולי אני באמת מרגישה כך ופשוט מכחישה? ואז זה עוד יותר מכניס אותי להסביר ומבהיל אותי כי אין לי סיבה להרגיש כך (הדבר היחיד שעולה לי לראש זה כל מיני שטויות של פינטוזים שאולי מלחיצים אותי, איזה רצון לחיי הרווקות? אבל הרי כל שיגרה ממצה את עצמה, אז איך נהנים ממנה?

אני חייבת לציין שזה הקשר הראשון הרציני שלי. בעברי הייתי יוצאת עם בני זוג לא למטרות רציניות לרוב, ברגע שהחלטתי שאני רוצה בן זוג אני לא קפצתי על הראשון שהציע לי לצאת לדייט. כוונתי היא שבחרתי את בן זוגי בגלל החיבור המדהים שלנו ומתוך בחירה מודעת. בנוסף אני מרגישה שאולי זה קורה לי בגלל שקצת שכחתי להעריך את מה שיש לי? אבל לא סתם לכתוב את זה פה על הדף (את הדברים הטובים בנינו) אלא ממש להעריך מתוך אמונה שלמה בזה.

מאוד חשוב לי לציין שברגע שאני נרגעת והחרדה מתפוגגת (כל פעם בגלל סיבה אחרת שלא באמת עוזרת לי להבין את שורש הבעיה ואת פיתרונה לטווח הארוך) איני מבינה מדוע הרגשתי כך.

אני לא רוצה להישבר לתוך זה, לא רוצה להגיע למשבר פנימי גדול, להפרד, ואז להצטער על כך (כי זה מה שבוודאות יקרה), אני רוצה ״להעיף״ את החרדה הזאת ממני, ובעתיד לזכור את זה בתור תקופה אישית רעה שבמקום להתמסר אליה וליפול לתוכה- אני עברתי אותה. כי אני פשוט מבינה בתוך תוכי שאם עכשיו לא אטפל בזה אז בעתיד יהיו לי בעיות עם בני זוג אחרים, שזה לופ שצריך לפתור אותו עכשיו. גם אם יקח עבודה של חודשים.

שוב מתנצלת על האריכות, אשמח מאוד אם תוכל לעזור לי גם בחוכמתך, דעתך וגם בטכניקות לפיתרון. תודה רבה מראש.

דרך אגב: קיבלתי עצה מחברה והיא לתפוס את המחשבה המטרידה לפני שהיא הופכת לחרדה ולא לתת לה להתפרץ. ובמידה והתפרצה אז לשים לב מה הפיג לי אותה וכך להתמודד איתה להבא. לצערי לא מצליחה לעצור את התפתחותה בגלל שכאשר זה קורה אין לי את הכלים לעצור אותה בגלל כל המחשבות השליליות מסביב. וכאשר זה עובר, איני מצליחה לשים את האצבע על הסיבה שהחרדה התפוגגה.

חייבת לציין שברגע שאני כנה ובעיקר מציאותית עם עצמי (כמו עכשיו) מסדרת את המחשבות שלי וכותבת לך- אני מרגישה הרבה יותר טוב (אז שוב מתלווה התחושה של ״מזה היה? למה הרגשתי ככה??״).

שיר יקרה,
לפעמים יש בנו דברים שמפחידים אותנו, ולא בצדק. ככל שנאמין יותר בפטאליות ובנבואיות של חלומות למשל, כך הם יפחידו אותנו יותר. ככל שנאמין את ההיפך, שהם דמיונות אקראיים שיוצאים משליטה, ושאפשר להסתכל עליהם לא יותר כעל סיפורים דמיוניים שהמוח שלנו יוצר כשהוא ישן ומתפרע, כך נסתכל עליהם יותר כשעשוע מרתק, או כחוויה מפחידה (אם החלום כזה) שאין לה קשר אל המציאות, קצת כמו סרט מפחיד. כך שהאופן שבו אנחנו רואים את התופעה משפיע על הפחדים והחרדות שלנו, ולפעמים גם להפך – ככל שהחרדות משמעותיות יותר, כך אנחנו נוטים להאמין בדברים שמחזקים אותן – ולו רק כדי לנסות להבין ולתרץ את הסיבה לכך שאנחנו חרדים.יש לך בסיס פנימי שהיה מאז ומתמיד, והוא סדק באמונה של "חיו באושר ובשלווה" עם האהבה הראשונה בגיל צעיר. הסדק הזה מדליק מדי פעם את המחשבה שאת רוצה להתנסות עוד. נשמע לי די הגיוני שעל בסיס הסדק הזה מתיישבות מחשבות מעשיות יותר כאשר משהו לא טוב קורה, בין אם לך באופן פרטי ובין אם בקשר או בתקשורת שבינך לבינו. ולאחר שקרה אותו ארוע שקרה – התיישב על הסדק הזה עוד משהו, שמקל עוד יותר על המחשבות הללו. העובדה שאת אוהבת אותו, ושהקשר מעולה, ושיש לכם חיבור מדהים (ציטוט מדברייך), מקלה עלייך להתעלם מהסדק הזה רוב הזמן, עד לארוע או למחשבה שמאירים אותו שוב. יתכן שעצם העובדה הזו מפחידה אותך, כי לכאורה כשאת אוהבת באמת מישהו, זה לא צריך להיות. וזו אולי טעות אופטית, כי מחשבות על חיים אחרים הם דבר מאד נפוץ, גם אם הן באות וחולפות לרגע. ואז מקבלים שוב את ההחלטה להישאר ביחד, ואחר כך שוב מקבלים אותה, ושוב מקבלים אותה. זה מצב נורמלי וסביר שבו כולנו חיים, לפעמים במודעות גדולה יותר ולפעמים במודעות נמוכה יותר, ולפעמים קיום המחשבות האלו מפחיד, והפחד הזה כשלעצמו אוסף עוד ועוד מחשבות שכאלו, ולפעמים פשוט מניחים להן אחר כך, וממשיכים הלאה.אם זה באמת מטריד אותך, ובעיקר מפחיד אותך (ומטריד ומפחיד באים לעתים קרובות ביחד), ואת חוששת שמא אלו יתעצמו וירחיקו אותך מדי מבן זוגך, אולי כדאי ללכת לטפול בזה כבר עכשיו, כדי ללמוד להתמודד איתן, לוגית ורגשית. עוד בקשר הזה, עוד הרבה לפני קשרים אחרים. כי אם תחשבי שזה מה שגרם לך להתנתק מהקשר הזה, ותתחרטי על זה, הפחד שלך רק יתעצם, ויהיה לך יותר קשה להתגבר עליו בהמשך

תודה רבה על התגובה. אז מה שאתה אומר זה בעצם אם כרגע אני אעבוד על הקבלה של המחשבות האלו, אוכל להמנע מהם בעתיד ולשמור על הקשר הזה בצורה טובה?
תגובתך ״עוד הרבה לפני קשרים אחרים״ קצת בלבלה אותי לגבי עמדתך של האם אני אוכל לתקן זאת עכשיו, להתגבר על המחשבות הסתמיות הללו ולחזור לקשר הנוכחי בצורה ״שלמה״ יותר.