להישאר בקונכיה: זמן לנוח ולהתרפא

יופי, אז עייפתי,יופי, אז אני מרגישה כחלזון שרוצה להכנס לקונכיה...............ולהעלם.שלום לך ד"ר חסון יקר.אני נהנת מהפורום שלך עד מאוד.נפרדתי מהגרוש שלי לפני שנתיים והתגרשתי לפני שנה. לפני חודש סיימנו את המשפט האחרון ומאז..............אני עייפה.לפתע פחדים רבים, תהיות אולי נחפזתי בפירוק המשפחה?אז הוא היה מנפץ חפצים על הקירות לפעמים,אז הוא היה מקלל ומאיים לפעמים,אז הוא היה עצל ואהב יותר להיות בבית מאשר בעבודה.אז הוא יצא לבלות בלעדי פעמים רחוקות ומעולם לא לקח אותי עימו.אז הוא היה חולה נקיון ושטף את הבית וניקה באובססיביות והיה צועק וכועס על כל טיפת מים שנפלה בשוגג על הריצפה.אז ביום שבת בבוקר אסור היה לדבר בקול עד הצהריים, או לשמוע טלויזיה או מוסיקה כי זה היה מרגיז אותו.אז החיות חטפו לפעמים מכות רצח כי הוא היה עצבני.אז הוא איים שירצח.אז הוא הרים יד רק פעמיים מתוך 13 שנים.אז הסקס היה לא טוב.אז חברות שלי לא רצו לבוא אלי בגלל האוירה.אז אורחים לא אהבו ללון אצלנו כי היה לא נעים.אז הוא כעס אם אני כותבת בפורומים, קוראת ספרים, רואה סדרות או משוחחת בטלפון.אז הוא כעס אם עבדתי שעות נוספות.אבל הוא הבין שהוא טעה ואני לא הסכמתי לתת עוד צ'אנס............ואני תוהה לעצמי אחרי שאני רואה את הילדים כל כך מתגעגעים אליו האם לא טעיתי?האם לא יכולתי לתת עוד צאנס?האם לא יתכן שבן אדם משתנה כשהוא מבין שהוא מאבד את היקר לו?אולי לא יכולתי..........אבל מה שבטוח הוא שכעת כשנגמרו המלחמות.שלא צריך עוד לדאוג שמה אולי הוא עדיין עוקב אחרי או מציץ לי בחלון דווקא עכשיו כשהסתיימה "המלחמה" מלחמת חיי על חרותי, על עצמאותי...........התעייפתי.אני מרגישה כמו חילזון שרק רוצה להכנס לקונכיה, רוצה להתכנס בעצמי, לא לצאת מהבית, לא לקום מהמיטה, לא ללכת לעבודה.........רוצה רק את הילדים שלי מסביב.מפחדת שאולי הם יתחשבנו עימי כשיגדלו, לא יסלחו על כי לא יכולתי עוד.קצת אבודה, קצת מבוהלת, קצת חוששת מהעתיד, קצת מאוכזבת.ליל מנוחה אלך להניח ראשי על הכר ואנסה להרדם כי אני מאוד מאוד עייפה.

וואו... כל הכבוד לך..על כושר הכתיבה שלך..על זה שזרקת אותו..ועל זה..שעכשיו את נחה אחרי הרבה שנים של מלחמה.אני לא יודעת איך זה להרגיש את כל מה שתיארת אבל במבט מהצד אני יכולה לומר שגם אני הייתי עושה כמוך..ובקשר לילדים אני מניחה שהם יודו לך בעתיד.אז עכשיו זה בדיוק הזמן- לא לפחד, להיות אמיצה ובעצם להתחיל לחיות.אז בהצלחהליאת

אני לא פה כדי לעודד אלא רק לומר לך (מקווה שלא תכעסי שאני ככה מתערבת).. אני יושבת בעבודה וקוראת כל מני שאלות שאולי יעזרו לי בבעייתי....קראתי את מה שרשמת ומילותייך ריגשו אותי עד כדי בכי...אני כרגע יושבת וממש בוכה....זהו - רציתי שתדעימקווה שתהי מאושרת בכל דרך בה תבחרייום נפלא

אני כ"כ גאה בך שזרקת אותו והתגרשת ממנו, אז הילדים מתגעגעים אבל זה עדיף מאשר ישמעו אותו צורח או מכה את החיות או מנפץ, או לא מכבד את אמא שלהם.לגבי העייפות זה הכי טבעי בעולם, נפילת מתח, תנוחי כמה שתרצי , את עוד תקבלי כוחות מחודשים ותחיי חיים יפים.פשוט כל הכבוד לך עידית,באמת.

אני מודה לכן בנות על התגובה מחממת הלב.יישר כח.עידית.

עידית,כמה מרגש, כמה כוח יש לך!!אל תפחדי, תנוחי, מי אמר לך שאסור לך.? עכשיו כל דבר מותר לך....

עידית יקרה,
אני יודעת שביקשו לא להגיב על פניות אך זה בלתי אפשרי במקרה הזה. מה גם שאנו לא מזיקות לך. חייבת רק לומר לך שכאחת שעברה חלק ממה שעברת, טוב עשית שאזרת אומץ והצלת את חייך. טבעי מאוד שתרגישי ככה ותפחדי גם אני פחדתי.ואחרי שהכל נגמר, ראיתי את החיים והבנתי שלמרות הפחדים בחרתי לחיות! ובחרתי טוב. וגם את תגלי זאת. אחרי כל הרע מצאתי טוב.חזקי ואמצי, העייפות תיעלם, החברות והחברים יחזרו. (אל תתביישי לבקש 'עזרה' ותמיכה ותראי שהכל יסתדר לך). בהצלחה.

עידית יקרה ,
אנשים אינם משתנים. ומה זאת אומרת הרים יד רק פעמיים ב-13 שנה ? !?....זה לא פעמיים יותר מדי שאסור היה שבכלל יקרו ? קחי אוויר , אזרי כוחות והמשיכי הלאה. מאחלת לך למצוא אהבה טובה ואיכותית ובעיקר שלווה ויציבה .

לעידית ,מי שמאיים ברצח לעיתים גם מבצע זאת. ולמי שיש בעיה של אלימות היא רק מתגברת עם השנים .כמו כל בעיה או מחלה אחרת שלא מטפלים בה ומחמירה.הכי חשוב עשית שנפרדת ממנו.תארי לך מה היה קורה אם היית נשארת איתו ואם היה מממש את האיום שלו ורוצח לילדים את אמם .אז הם באמת לא היו יכולים לסלוח לך על שנשארת איתו.תהיה חזקה -אני בטוחה שתצליחי

הבאת אותי לידי בכי.כ"כ ריגשת אותי....הכתיבה שלך, אופן הניסוח......לא אשפוט ולא אייעץ, רק אומר המון בהצלחה בהמשך...................................

עידית יקרה,
אנא, השארי עוד קצת בתוך הקונכיה שלך, והתבונני בה היטב:עכשיו אין מי שינפץ לך, חפצים על הקירות, לפעמים.עכשיו אין מי שיפחיד אותך ויפגע בך בקללות ובאיומים, לפעמים.עכשיו אין מי שירבץ לך בבית, כי הוא עצל מדי לעבוד.עכשיו אין מי שיצעק ויכעס לך בבית על כל טיפת מים שנפלה בשוגג על הרצפה.עכשיו תוכלי לדבר בשבת בבוקר בבית, או לשמוע טלויזיה, או.. כמה נפלא... לשמוע מוזיקה!עכשיו החיות חיות בשלווה.עכשיו אין מי שיאיים לרצוח אותך (אני מקווה).עכשיו אין מי שירים עלייך יד, פעם בשש וחצי שנים.עכשיו החברות יכולות לבוא, כי האוירה בבית טובה.עכשיו אורחים יוכלו ללון, כי נעים בבית.עכשיו אין מי שיכעס כשאת בקשר עם העולם, ותוכלי לעבוד שעות נוספות כשאת מרגישה שצריך.וכמו קודם, הוא ימשיך לצאת לבלות מבלי לקחת אותך איתו, רק שעכשיו אולי זה יהיה פחות כואב, הסקס שאין לך היום, ממילא לא היה טוב במיוחד קודם.אז הגיע הזמן לנוח רגע, עידית, ולקום מחר בבוקר, ולהתחיל לחייך, כי עושה לי רושם שהעולם שלך הפך להיות הרבה יותר טוב, או שמא אני מחמיץ משהו?סביר שאת צריכה יותר מאשר לילה אחד כדי לנוח לפני שאת ממשיכה הלאה. מאבק לחופש יכול להיות קשה וכואב, וייקח לך עוד קצת זמן לפני שתוכלי ליהנות ממנו. טפחי, אם כך, את הקונכיה שלך עוד קצת, דאגי ללטש את קירות הנפש שלך, להתרגל ולהרגיש בנוח עם עצמך, ואז, להוציא את הראש ואת המחושים, וללמוד מחדש את העולם.ולגבי הילדים – גם אם הם מתגעגעים, אני בטוח שגם הם מרגישים בטוח יותר עכשיו. אני בטוח שהשקט שישנו עכשיו בבית, ייתן להם שלווה נפשית שגם הם זקוקים לה. כפי שאת גם הפסדת וגם הרווחת, כך גם הם.