יחסים תלויים: גבולות ורגשי אשם

שלום,
אשמח לעצה לגבי יחסים שלי עם אמא שלי.אני נשואה+3, ילדים בגילאי בית ספר יסודי, עובדת משרה מלאה. אמא שלי בפנסיה, התחביב היחיד שלה – לעזור לי, שום דבר לא משמח אותה, מאוד פסימית, נעלבת אם אמרו לה/העירו לה/ לא נתנו מספיק תשומת לב (לא דורשת הרבה, אבל אם לא עמדתי באיך שהיא רואה כמה תשומת לב 'צריך להיות', אז נעלבת), לא כיבדו אותה (בדרך שלה). וכל פעם אני מגלה איך הייתי אמורה להתנהג רק אחרי שכבר נעלבה ובוכה, כי אני "אמורה להבין בעצמי דברים כל כך טריוויאליים". הילדים שלי רואים אותה בוכה הרבה, אם לא נישקו אותה, לא אמרו לה בוקר טוב, לא צייתו לה - נעלבת. ניסיתי להזמין למסעדה – היא לא מבינה מה טוב בזה, טיול, מלון – נלחצת שלא תתמצא (ואכן נכנסת להיסטריה בקלות), תאטרון, הופעה – לא מעניינים אותה (למרות שכן אהבה בצעירותה), ספורט – חושבת שזקנה מידיי, גם אין לה חברים שנפגשת איתם. אני רואה אותה כטיפוס "משרת" בצורה קיצונית, גם עם הילדים היא לא מבלה בדרך כלל, עושה להם אוכל, מנקה, הולכת לחוגים וכו'. השיחות שלי איתה גם שטחיות, עובדתיות, אני לא רגילה לשתף אותה במחשבות ורגשות וגם היא. הקשר מעיק עליי כי אני מרגישה אחריות על האושר שלה בכלל ומצב רוח שלה בפרט, כי שמשפחה שלי – דבר היחיד שמעניין אותה. מצד שני מצב רוח שלילי קבוע שלה משפיע עליי מאוד. העזרה שלה כמובן ברוכה ומודים לה כל פעם, אבל היא לא קריטית, כדי שתבוא אלינו אני צריכה להמציא תירוץ למה אני חייבת את העזרה שלה. כשאני שואלת האם תרצה פשוט לבקר אצלנו, לא כדי לעזור, התשובה היא "לא רוצה להפריע, רק אם אתם ממש צריכים אותי"איך לדעתך אפשר לשפר את המצב?תודה

מירי יקרה,
כשאת אומרת שהתחביב היחיד שלה הוא לעזור לך, את קצת צינית. סביר מאד שזה הרבה יותר רציני מתחביב. יתכן מאד שזה באמת העיסוק היחיד שלה.לפי תאורך, היא זקוקה לתחושת ערך באופן די נואש, והדרך היחידה שבה היא מרגישה ש"יגיע" לה לקבל את התחושה הזו היא דרך נתינה, ויותר מזה – הדרך באמת להשיג אותה היא בעזרת העברת רגשי אשם, שהם סוג של סחיטה רגשית. מכך, אני יכול להבין מדוע את, ובצדק, ממדרת אותה מהעולם הרגשי שלך. את רוצה להיות עצמאית, ולחשוב בדרכך ולהתנער מדרך החשיבה שלה שעושה לך לא טוב.יתכן שתצטרכי ללמד אותה לומר שהיא רוצה לבקר, גם כשאתם לא צריכים. כלומר, לשאול אם היא רוצה, ואם היא תענה לך 'רק אם אתם ממש צריכים', את יכולה לענות – לא, אנחנו מסתדרים, אבל מדי פעם אנחנו רוצים לראות אותך. כך שאם את רוצה, נשמח. ולהעביר בהדרגה את הפגישות מהזדקקות שלכם, לשמחה לראות אותה. הקושי בזה הוא שאם לפעמים "תשימו גבול" כי באותה פעם לא יתאים לכם, היא תיפגע, ותעשה מזה הכללה לא מתאימה. אלא שאני חושב שאין לך הרבה אפשרויות אחרות.אני מבין מדברייך שהיא גם חסרת ביטחון ביכולת שלה ליצור קשר, לא רק איתך אלא גם עם הילדים. אולי כדאי לנסות להעביר חלק מהזמן ביחד מ"שרות" למשחקים. לא צריך לעשות את זה הרבה, אבל גם מעט משחק שיכול להתאים גם לה, יכול לשנות משהו. אולי לעזור לה למצוא דברים לעשות עם הילדים שיתנו לה תחושה שהיא עצמה, כלומר הידע שלה והחשיבה שלה יכולים לעזור, כמו אולי עזרה בשעורים, או בקריאת סיפורים.אני מבין שאת לא המטפלת שלה, ולכן זה עיסוק בדברים שלכאורה בת לא צריכה לעסוק עם אמה. אבל משהו ביחסים התהפך עם השנים, ואת הבוגרת שיכולה אולי לעזור לה להתמודד עם חרדות, פחדים ובדידות. אבל את צריכה לעשות זאת רק במידה שלא תזיק לך ולא תזיק לילדים. הקושי הוא למצוא את המינונים הנכונים בין ההשקעה הזו שלך לבין הנתינה שלה לבין הגבולות שאת כן צריכה לשים, ולהתמודד מדי פעם הן עם הרגשות שהיא גורמת לך להרגיש ומרחיקה אותך, והן עם רגשי האשם שלך שמחזירים אותך חזרה.