יחסים עם חמותך: גבולות ואחריות

ד"ר חסון שלום
רב,אני כשנה אחרי לידה. יחסי עם חמותי היו מעולים מאז שהכרתי את בעלי ואז הלידה. היא ממש לא טיפוס החמות הטיפוסי אלא אישה צעירה בנפשה, ליברלית, "זרוקה", "מגניבה", והיינו ממש חברות.מרגע הלידה הכל השתנה. אני לא יודעת עד כמה האשמה בה או בי אבל אני מניחה שזה היה גם וגם. היא נהייתה מאד עסוקה בתפקידה החדש כסבתא ולא כל כך בתינוקת עצמה ואותי זה מאד הרגיז. אני יודעת שזו התנהגות מאד מקובלת אבל אני לדוגמא, לא אהבתי שהתינוקת עוברת מיד ליד, ומאד הקפדתי על הרבה מאד כללים בבית שהיא לא הבינה, כמו לרחוץ ידיים לפני שנוגעים בתינוקת, לא להגיע חולים או אף מצוננים אלינו הביתה כל עוד התינוקת מאד קטנה, ועוד, הקפדתי שכשהיא מתעוררת האווירה תהיה מאד נעימה והיא קודם תראה אותי שהיא מכירה ורק אח"כ תעבור לאחרים ועוד כהנה וכהנה. אבל למען האמת אני גם נכנסתי לקטע מאד מגונן על התינוקת והיה לי מאד קשה לראות אנשים אחרים, חוץ מבעלי, שמחזיקים אותה. עצבנה אותי ההתעסקות האובססיבית בסבתאות החדשה והתייחסות לתינוקת כאל כלי. קשה לי להסביר מה כל כך עצבן אותי אבל הייתי בעיקר מתעצבנת מאד מאד מהר. ההורים שלי, באופן מפתיע (כי דווקא הם פולנים מסורתיים :)) הבינו את העניין מאד מהר ולקחו כמה צעדים אחורה עד שנרגעתי, ואכן היה לי הרבה יותר קל איתם די מהר. אבל היא ממש לחצה ולחצה, עשתה סצנות נעלבות, וכו', מה שגרם לי עוד ועוד לא לסבול אותה. הביקור השבועי אצלה היה מבחינתי סיוט והיא עשתה כל מיני "מחטפים" עם התינוקת ודברים שרק גרמו לי לשנוא אותה יותר.בעלי לא הבין מה אני רוצה. הוא אמר שנעשה מה שאני אומרת ואם אני לא רוצה ללכת אליה לא נלך אבל הוא לא מבין מה אני רוצה ממנה, אני קטנונית ואני לא הוגנת כלפי אמא שלו. והאמת היא שזה מה שהכי שיגע אותי. כל דבר שהיא היתה עושה לי - הוא לא היה מבין מה אני רוצה וטוען שאני מנפחת. אבל אם אני הייתי קצת לא נחמדה אליה - הוא היה מאד יוצא להגנתה. הוא לא היה כועס עלי אלא פשוט בשקט ובעדינות טוען שהיא צודקת ושזה לא יפה להתנהג ככה. הוא היה אומר שאני מנסה להרחיק אותה מהמשפחה וכו'. הא גם רצה שאני אדבר איתה על זה אבל ידעתי שזה לא ילך כי ההתנהגות שלה נובעת ממקומות שהיא לא תרצה לדון בהם (רכושנות, קנאה - היא חיה לבד, ההורים גרושים ועוד) וההתנהגות שלי נובעת ממקומות שאני לא יודעת להסביר אותם. בשל מתקפות הורמונים לאחר לידה, לחצים אובייקטיביים שונים שפעלו עלי באותו הזמן ועוד, לא הצלחנו להגיע לעמק השווה והיינו רבים כל הזמן בגלל אמא שלו.עכשיו כשנה אחרי היחסים השתפרו. דיברתי איתה כמה פעמים והמצב השתפר. חזרתי לחבב אותה ואמנם אני עדיין מתעצבנת בקלות (היא מאד קמצנית ומביאה לילדה מתנות מעפנות זולות ומצפה מאתנו להביא לה כל הזמן - בעלי טוען שזה בגלל שאין לה כסף אבל לעצמה היא כן קונה המון כל הזמן), אבל היחסים השתפרו. עם זאת, אני לא סומכת עליה. אני לא יודעת אם זה קשור לכל מה שכתבתי או שזה בגלל שהיא בנאדם מאד מרחף שלא מודע כל כך לסכנות ומאד לא מחוברת כבר לעניין גידול הילדים (היא לא זוכרת דברים בסיסיים ויכלה ממש לגרום לנזקים אם לא הייתי לידה כל פעם שהיא היתה עם הילדה). היא רוצה לקחת את הילדה אליה, והבעיה הגדולה היא שאני מתחילה להזדקק לעיתים לעזרה והיא גרה קרוב אבל אני לא סומכת עליה ולא מוכנה להשאיר את הילדה איתה לבד. בעלי לא מבין מה אני רוצה והתחיל שוב להתעצבן עלי. הוא לא שותף כלל וכלל לתחושות שלי וטוען שאני "מחפשת" את אמא שלו. לה אני לא יכולה להסביר שאני לא סומכת עליה ולכן לא משאירה את הילדה איתה אבל אני מניחה שהיא תפגע מאד כי היא יודעת שאנחנו צריכים עזרה ובוודאי לא תבין מדוע אנחנו לא רוצים לקבל זאת ממנה.שוב התחילו הריבים בגלל אמא שלו ואני ממש כבר לא יודעת מה לעשות.תודה שקראת את כל האורך הזה ומקווה לשמוע את עצתך.

אמא יקרה,
היחסים בינך לבין חמותך היו טובים כל עוד התאים לך שהיא לוקחת את החיים בקלות. ברגע שקבלת אחריות נוספת, ועוד הפכת להיות רגישה מאד בעניינה, חמותך התאימה לה פחות. ישנם דברים שהם מעניינך בקשר שלך ושל בנך עם חמותך, וישנם דברים שהם לא מעניינך. מידת האחריות שלה בטיפול בבתך היא מעניינך. כמה היא קונה לעצמה, ביחס למה שהיא קונה לה, זה כבר לא מעניינך. כל אחד עושה את השיקולים שלו, וכאשה פנויה מידת הצרכים האישיים שלה, והצורך שלה להרגיש טוב עם מה שיש לה וגם עם מה שאין לה, ובכלל זה גם לבלות ולמשוך גברים אחרים, הוא צורך חיים חשוב. לכן, ההתחשבנות שלך איתה בעניין זה היא רק תוצר לואי של חוסר האמון שלך בה. קורה לך מה שקורה לנו בדרך כלל, במצב שבו כאשר הרגש מתגבר על הראציו, והוא שאנחנו מחפשים סימנים נוספים לחזק את דעתנו, גם אם הם אינם שייכים לעניין עצמו.חומות ההגנה שבנית סביב הקשר שלך לבתך מובנים, בין אם גבהן ורחבן גדולים מדי (וכנראה זה המצב) ובין אם לאו. אלא שככל שאת זקוקה יותר לסיוע, תצטרכי ללמוד להאציל אחריות. לא אמרת מדוע את לא סומכת עליה, ואיזה נזקים היא יכולה לגרום לבתך, מה שמקשה להתחיל ולהעריך אם החשש שלך אמיתי או מדומה. גם לא הבנתי מה זה אומר (ואמרת זאת פעמיים בשתי דרכים שונות) שהיא עסוקה בסבתאות שלה, ולא בתינוקת - האם הכוונה להצגת הנכדה בפני כל חבריה, במקום לדאוג לרווחת התינוקת?יחד עם זה, יש כאן כדור שלג שמתגלגל לכיוון הלא נכון – ככל שהיחסים ביניכן פחות טובים, וככל שאת סומכת עליה פחות, כך היא פחות תהיה מוכנה להקשיב לך ולבצע את בקשותייך כשהיא נמצאת עם הבת. וככל שאת נוקשה יותר בדרישותיך, כך היא תנסה למרוד יותר (והרי לא עשו אותה היום, וגם היא היתה אמא, אז מי את שתלמדי אותה מה לעשות). אם את רוצה לשתף איתה פעולה, מה שישפר גם את הזוגיות שלך, מוטב לעשות זאת ברוח נעימה ובהדרגה, לא רק כדי שתוכלי לסמוך עליה, אלא גם כדי שהיא תוכל ללמוד לסמוך על השיפוט שלך, ועל ההדרכה שלך בטיפול בבת. ואם תצליחי להדק את הקשר בין הסבתות, אולי תוכלי להעביר אליה חלק מהמסרים שלך דרך אמא שלך.ולאחר שאמרתי כל זאת, ומבלי להרפות את ידך במאום, אומר שאני לא בטוח שאת והיא מסוגלות כרגע לגשר על הפער. יכול להיות שייעוץ משפחתי יכול להועיל, ובתנאי שכל הצדדים המעורבים יהיו מוכנים לשתף פעולה.

ד"ר תודה על התשובה. כמה שאלות - זה נראה לי טבעי שה"קלילות" של חמותי תתאים לי יותר כשאין לי מחויבויות ופחות כשאני אחראית על תינוקת קטנה, לא? גם הרכב החברים שלי השתנה. פשוט שתינו השתננו מאז הלידה רק שהיא השתנתה במקומות שלי לא מתאימים. אתה צודק במאה אחוז בכך שזה לא מענייני כלל וכלל על מה שהיא מוציאה את הכסף. אבל זה מעצבן אותי שהיא מצפה מאץתנו להביא לה כל מיני דברים ולהכין בעצמנו כשהמצב הכלכלי שלנו גם די גרוע ואנחנו עוד עם ילדה חדשה. מיד לאחר הלידה, במקום ארוחות שישי אצלה, היא היתה מגיע אלינו ומצפה שאנחנו נכין ארוחת ערב כי היא היתה עסוקה - אנחנו היינו מיד אחרי לידה, ללא שינה וללא דקה פנויה ובמקום לישון היינו עומדים ומבשלים. אלו הם הדברים שמאד מעצבנים אותי.אני לא סומכת עליה כי היא לא מעריכה נכון את המציאות. כשהקטנה היתה פיצית היא לא הבינה למה אני לא מוכנה שיבואו לבקר אותה אנשים חולים או מצוננים ואמרה שאני לא אוכל לשמור עליה ממחלות לעד (נכון, אבל כן כשהיא בת חודש...), כשאנחנו אצלה היא לא מודעת לסכנות מסביב - היא נותנת לקטנה לשחק עם מגרות למרות שאני אומרת לה כל פעם שזה מאד מסוכן, היא יכולה ללכת רגע ולהשאיר אותה לבד, וכו'. היא פשוט לא מודעת לעד כמה הקטנה בגיל מסוכן ועד כמה צריך לבחון כל דבר בבית מכל כיוון כדי לוודא שהוא לא מהווה עבורה סכנה.שלא תבין אותי לא נכון - יחסית למה שאני שומעת מחברות היא באמת ממש בסדר, וכעת גם אני ממש חזרתי להסתדר איתה, אבל אני לא סומכת עליה. יכול להיות שאני מגזימה בהערכת ה"ריחוף" שלה ושאם הייתי משאירה אותה לבד עם התינוקת היא היתה סופר אחראית - אני לא יודעת. אבל אני מפחדת לנסות. ובינתיים זה גורם להמון ריבים עם בעלי שזה למעשה מה שמטריד אותי יותר מהכל.

אמא יקרה,
תביני שהיא אדם מבוגר, ושאת לא יכולה לשנות אותה באופן מהותי. לכן את צריכה לקבל אותה כפי שהיא, ללמוד את מינון היחסים המתאים לך, ולנסות למצוא את המידה המתאימה של נתינה ולקיחה, מבלי לסכן את בתך. יכול מאד להיות שאת מגזימה, אבל מכאן קשה לי באמת להעריך.