יחסים זוגיים: התמודדות עם ניכור וייאוש

בת 57 והוא בן 61 כבר נמאס לי מהחיים בגלל חוסר ההתעניינות שלו בי הוא לא מחליף ריתי מלה ביום, הוא מתעורר בבוקר כשלא עובד, יושב כ 4 שעות במיטה עם הנייד צופה בשטויות ,אני מרגישה חיה לבד, בלי בעל, הוא כל הזמן צורח , כשמישהוא מבחוץ, אמא אח בן אח שלו, הוא מקבל חום ואהבה ממנו ותשומת לב, אבל אני והילדים מתעלם מאתנו בכלל, לא יודע להרעיף אהבה כמו לזרים, מתבייש או לא יודעת מה- קשה לי כבר, הילדה בת 29 והבן בן 30 התחתן ומזל שהתחתן כי הוא לא יקבל את מנת הצעקות והריבים היומית, -כל פעם שיש ארוע משמח במשפחה, הוא כמו נכנס בתוך עצמו לא יודע לתפקד, כאילו יום רגיל, צריך לדחוף אותו לכל דבר שיעשה- שלא לדבר על כך שאני לא מרגישה כמו כל אשה, לא פינק אותי מעולם במתנה, אני צובעת שיער משחור לבלונד לא מרגיש- לפעמים רוצה שהוא ייעלם מחיי - מרגישה שהוא מתעלל בנפש שלי למרות שכל יום מעירה לו, הוא בשלו ממשיך לעשות בכאילו דווקא- בא לי למות מהיחס הזה איך ניתן לסיים את החיים בלי סבל, 35 שנים כך וסובלת רק בגלל הילדים שלא יהיו בלי אמא-

נאדיה יקרה,
את מתארת את בעלך כמי שאיבד עניין במשפחההגרעינית שלו. יתכן שמעולם לא היו בו מידה רבה של רוך ונתינה, אבל אני מניח שהיה יותר קשוב ונותן. האם זה שינוי שחל בו עם הגיל? האם זה הקושי הפנימי שלו ליצור חיבור קרוב איתך ועם הילדים שצבר חלודות נוספות עם השנים עד שהוא אולי ויתר על עצמו, בעצם, נותר כשהוא עטוף בשכבות חלודה, ובפנים יש אולי עדיין משהו שמחפש עניין במשהו, כדי לחיות לפחות – וזה נשאר רק בינו לבינו, כששום שמחת חיים לא מקרינה החוצה?התוצאה של הייאוש שלו, אם אני מסביר נכון בכלל את הדברים ואם זה באמת מה שקרה, היא הסתגרות שלו, ומעבר לייאוש שלך. היית חזקה עד עכשיו, ולמרות הריחוק והאוירה הקודרת והכועסת שלו, הצלחת לקיים חיים בבית. את מיואשת יותר עכשיו. אולי כשהילדים יוצאים מהבית, יש פחות חיים בבית, ואז השקט הזה מיחסים, או הרעש הזה מיחסים בוטים ודוקרים, או שניהם ביחד, בולטים עוד יותר.ברור שלשניכם קשה מאד היום. ואני חושב שהאפשרויות שלהם הן או שתצליחו, כל אחד לחוד, או לפחות את, למצוא עניין רב מחוץ לבית, בעיסוקים שירתקו אותך, בין אם עבודה, או חוגים, או פעילות חברתית, או יצירה, כך שהבדידות בבית תכאב פחות, או שתחליטי על פרידה ממנו, כי את כבר לא יכולה להמשיך – ותנסי למצוא את עצמך, ואהבה, מחוץ לבית, או שתלכו לטיפול שיעזור לשניכם. אף אחד מהפתרונות הללו אינו פתרון פשוט. לטיפול, יתכן מאד שהוא לא ירצה ללכת, אבל אולי, אם האלטרנטיבה שלו תהיה פרידה, שהוא לא ירצה – הוא יסכים בכל זאת, בלית ברירה. אבל זה יעבוד בתנאי שאת באמת תבחרי בפרידה אם הוא לא יסכים על טיפול.שניהפתרונות הראשונים הם ויתור על הנישואים אבל לא על עצמך. הראשון – הוא עם ויתור על אהבה, אבל חיפוש חיים מלאים בלעדיה. השני – אולי יגרור אותך לחיפוש ארוך וממושך, ואולי מתסכל, כי זה קורה הרבה, ויעבוד הרבה יותר טוב אם לא תנסי לממש, במקביל, גם את הפתרון הראשון.מצד שני – הראשון מציב אותך במקום מאד ברור. את לא משנה בהרבה את מסגרת החיים הכלכלית והמשפחתית שלך (לא רק הזוגית, אלא משאירה כפי שהם גם את היחסים עם הילדים והמשפחה המורחבת), ומבחינה זו, מציבה אותך עם הרבה פחות אי ודאות, ועם הרבה פחות מאבקים, מאשר שני הפתרונות האחרים.

תודה רבה על המענה, הוא מאז ומתמיד כך, רק אני חונכתי ושייכת למסגרת של חתונה קתולית, לא בא בחשבון גירושין, אבל היום נודע לי שיש לי נכד בדרך, שכחתי את כל הבעיות, מצפה לו בכליון עיניים ,מוכנה להקריב למענו ,נה -הכל גם על הזכויות שלי כאשה-
חחח אולי עכשיו זה יכניס שמחת חיים לבית והמצב ישתנה לבד-תודההה

נאדיה יקרה,
את אם כך בוחרת בדרך הראשונה. את לא היחידה שעושה זאת. אין ספק ששמחת הסבתאות תעזור לך, ואולי תשקעי בה לגמרי, כי נכד או נכדה יכולים לעשות את זה, אבל אני מקווה שלא תשכחי שם את עצמך, ושיהיה לך גם עוד עניינים נוספים לעסוק בהם. ואולי דווקא עכשיו, בחודשים שנותרו עד ללידה, זה הזמן ליצור תשתית שכזו, נבונה, עם לוח זמנים שיתאים לתאריך הלידה, וגם לזמן שאחר כך, בהבנה שיהיו שינויים בלוח הזמנים שלך.